הכול פתוח. והכול עדיין יכול לקרות. בהחלט ייתכן שהסקרים שוב מוטעים והסוקרים מטעים. בהחלט ייתכן שמיליונים מתומכי טראמפ אינם אומרים אמת כשהם נשאלים למי יצביעו ב־3 בנובמבר. בהחלט ייתכן שכמו ב־2016 גם ב־2020 תהיה הפתעה ענקית, דרמה מטלטלת. דונלד טראמפ יצליח להיבחר שוב לנשיא ארה"ב.
אבל נכון להיום – שבוע וחצי לפני יום הדין – מצבו של הנשיא בכי רע. המומנטום שהוא חולל בקיץ נבלם. ההופעה שלו בעימות הטלוויזיוני הראשון כשלה. סדרת מעשים שעשה ודברים שאמר לאחרונה נחשבו להזויים. על כן ממוצע הסקרים של אתר realclearpolitics מצביע שהפער בינו ובין המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן עומד על 8.5 אחוזים. הפער במדינות המערכה החשובות עומד על 4 אחוזים. לפי סוכנויות ההימורים סיכוייו של טראמפ לנצח הם בין 33 ל־38 אחוזים.
רוב הנתונים מלמדים שגם במאבק על בית הנבחרים ועל הסנאט מצבם של הרפובליקנים עגום. התרחיש של גל כחול שיכה באמריקה השמרנית וירומם את אמריקה הליברלית היה לתרחיש סביר. ברור: הנשיא המכהן והססגוני עדיין עשוי או עלול להפתיע. אבל כל אדם שפוי וכל מדינה שפויה צריכים להיערך כבר עתה לאפשרות שב־4 בנובמבר יתחיל קיצו של עידן טראמפ.
האם ישראל ערוכה לשינוי? לא. ממש לא. זה כרבע מאה ישראל־של־נתניהו מנהלת רומן לוהט עם הימין האמריקני. תחילה היא כרתה ברית עם הקונגרס של ניוט גינגריץ' נגד ביל קלינטון. אחר כך היא כרתה ברית עם הקונגרס של האוונגליסטים ומסיבת התה נגד ברק אובמה. ובארבע השנים האחרונות היא התמסרה לחלוטין לדונלד טראמפ ולחבורה הרדיקלית שלו.
שוב ושוב הזהירו ידידי ישראל הדמוקרטים שזהו הימור מסוכן. שוב ושוב הזהירו ישראלים המכירים את אמריקה שזו טעות אסטרטגית חמורה. שוב ושוב נורות אזהרה אדומות הבהבו. לשווא. כל האזהרות נפלו על אוזנים ערלות. אמונה שאננה ויהירה שיהיה בסדר, גרמה לממשלות נתניהו לעשות את מה שממשלות אשכול, מאיר, רבין, בגין, שמיר, פרס, ברק, שרון ואולמרט לא עשו מעולם. הן נטשו את העיקרון שישראל תמיד צריכה לבסס תמיכה דו־מפלגתית בארה"ב. הן המירו את הברית בין ישראל לאמריקה־רבתי בברית בין ישראל לאמריקה הדתית־שמרנית.
כדאי לזכור: גם ביום ראשון אמוני במיוחד, האוונגלסטים הם רק כרבע מהחברה האמריקנית. גם ברגע של חסד שמימי, השמרנים הם רק כשליש מהחברה האמריקנית. וגם כשניצח ב־2016, דונלד טראמפ קיבל רק 46 אחוזים מהקולות. מלכתחילה הימין הישראלי, שהוא הרוב בארץ, קשר את גורלנו בימין האמריקני, שהוא המיעוט בארה"ב. אבל תהליכי השינוי המואץ באמריקה החמירו את הבעיה. כפי שנכתב כאן בעבר, בין הצעירים האמריקנים רק 12 אחוז הם שמרנים. 57 אחוזים נוטים להיות ליברלים. כך שאמריקה שהליכוד וימינה קשרו איתה קשר אמיץ כל כך אינה רק מיעוט: היא מיעוט מתכווץ. היא אינה תופעה של עתיד אלא תופעה של עבר.
בעוד פחות משבועיים נפגוש את העתיד. ואם המהמרים לא טועים, צפוי לנו הלם עתיד. פתאום נגלה את אמריקה החדשה, שבה הלבנים הנוצרים הם רק מחצית האוכלוסייה. פתאום נעמוד מול אמריקה שערכי הליבה שלה אינם כוח, כסף וכבוד. ניאלץ להעלות מן המרתף מושגים מאובקים כמו זכויות אדם, צדק חברתי, חירות ושוויון. נהיה חייבים להתמודד עם דור צעיר שאינו דתי, אינו שמרני, אינו היפר־קפיטליסטי, אינו סוגד לכוח – ואינו אוהב ישראל. וכן. לא תהיה ברירה. שוב נתבקש לתת תשובה לשאלה הפלסטינית.
שמיים עשו עמנו חסד: ג'ו ביידן הוא אוהב ישראל. אמיתי. אם ייבחר, הוא יהיה אחרון הנשיאים הדמוקרטים הממשיך את המסורת (של טרומן, ג'ונסון, האמפרי, מונדייל וקלינטון) שהאהדה למדינת היהודים היא חלק מתפיסת העולם המתקדמת המתונה שלהם. אבל האגף השמאלי העוצמתי של מפלגתו ילחץ בעוצמה בכיוון לגמרי אחר. רבים מחברי הקונגרס הצעירים והסנטורים הביקורתיים ידרשו לרסן את ישראל ולאלף אותה. הם לא ישכחו שהמדינה הציונית הפכה את עצמה לחלק מהקואליציה האוונגליסטית־רפובליקנית. והם לא יסלחו. הם יעשו כל מאמץ למרר את חיינו ולכפות עלינו ללכת בדרך שונה לחלוטין מהדרך שהלכנו בה בעשור האחרון.