זה קרה במהירות. ב־21 במאי 2020 התגלו בישראל רק 16 מקרים חדשים של קורונה. ב־28 במאי – התגלו 79 מקרים. ב־8 ביוני – 169 מקרים. ב־29 ביוני – 686 מקרים. ב־1 ביולי המספר היומי של הנדבקים בקורונה בארץ הגיע ל־1,013. בתוך ארבעים יום היקף הדבקת הקורונה היומי בישראל עלה פי שישים ושלושה. פי שישים ושלושה.
המפולת לא הייתה גזירת גורל. היא לא תוצאה הכרחית של פתיחת המשק. עובדה: במדינות מתקדמות אחרות שפתחו את המשק באופן מסודר ונכון המצב שונה לחלוטין. באמצע מאי מספר חולי הקורונה החדשים בישראל היה שני שלישים מהמספר בשווייץ, שליש מהמספר באוסטריה ורבע מבדנמרק. ב־1 ביולי הוא היה פי שבעה מבשווייץ, פי תשעה מבאוסטריה ופי 39 מבדנמרק. בתוך שישה שבועות הפכנו מהחניכה המצטיינת של העולם המתקדם לתלמידה הנחשלת. בזבזנו ניצחון כביר. מסמסנו הישג נדיר. הפכנו מדינת כחול־לבן ירוקה למדינה אדומה־אדומה.
המחדל בלתי נתפס. בסבב הראשון של המערכה נגד הקורונה הוכיחה ישראל את עוצמתה, בסבב השני היא כשלה. במהירות שיא עברנו ממלחמת ששת הימים דרך מלחמת ההתשה אל מלחמת יום הכיפורים. נהגנו בשאננות. נהגנו בהפקרות. קרסנו מול המגפה.
אז מה בעצם קרה כאן? בנקודת המוצא לישראל היו כמה וכמה מעלות: היא מדינת אי שהאוכלוסייה שלה צעירה, מערכת הבריאות שלה טובה והמערכת הביטחונית שלה חזקה. אבל לישראל היו גם כמה וכמה חולשות: היא מדינה צפופה שהממשל שלה לא יעיל והציבור שלה לא ממושמע. בהינתן הקוקטייל המורכב הזה, הבינה ההנהגה הלאומית שעליה לפעול באופן נחרץ מוקדם מאוד. וכך עשתה. במרץ־אפריל הייתה כאן הפנמה מוקדמת ועמוקה של אתגר הקורונה – והייתה התגייסות מוחלטת להתמודדות איתו. במלחמה כמו במלחמה. אבל מיד אחרי פסח מאס הציבור במצב החירום, במשטר הברזל ובסגר. ומכיוון שהממשלה חסרת סמכות מוסרית, היא לא עמדה בלחץ.
במקום לפתוח את המשק באופן מתוכנן, מסודר והדרגתי (כפי ששווייץ, אוסטריה ודנמרק עשו) היא פתחה אותו באופן חפוז, נמהר ומאולתר. הדרך שבה חזרו בתי הספר ללמד הייתה שערורייתית. הדרך שבה הוחזרו החיים לשגרה הייתה חלטוריסטית. לא הייתה מדיניות, לא הייתה שיטתיות ולא הייתה עקביות. לא היה טיפול עומק במערך הבדיקות ולא ארגון יעיל אשר ישבור את שרשרות ההדבקה. לא היה די מודיעין על המתרחש בכל רחבי הארץ ולא היה שיח כן עם הציבור. ישראל זחוחה ושאננה התמסרה לדברי ההבל של פרופ' יורם לס וחיה בהכחשת קורונה.
עכשיו המציאות מכה בנו. זה כבר לא רק מספר הנדבקים. זה שיעור החולים מבין הנדבקים (אשר עלה מ־2 ל־5 אחוזים). וזאת העלייה ההדרגתית במספר החולים הקשים. וזאת הפריסה הארצית הרחבה של מוקדי המגפה. וזה השילוב בין התחדשות מתקפת הנגיף למשבר כלכלי נורא שהורס את חייהם של מיליוני ישראלים כאשר הממשלה ממש לא מתפקדת, וכאשר עדיין אין מטה לאומי למאבק במשבר הרב־ממדי – אין "צאר בריאות" ואין "צאר כלכלה" ואין מסביר לאומי. אין פרויקטור לנושא הקריטי של מעגל הבדיקות והבידוד. אין תוכנית הצלה שתמשה את חסרי העבודה וחסרי ההכנסה מהמצולות. והגרוע מכול: אין אסטרטגיה ממלכתית כוללת. אין תכנון, אין שקיפות ואין שותפות אמת בין הממסד לבין החברה הישראלית. הממשלה כמו מצויה בהלם קרב. היא מתבוננת באש אשר אוחזת בנו והיא רואה את השרפה קרבה אל העיר והיא אינה עושה דבר.
בנימין נתניהו ובני גנץ, תתעוררו. הניחו להסכם הקואליציוני ולהטבות המס ולסידורי הנוחות של ממשלה מנופחת. התעלמו מחילוקי הדעות ביניכם, התגברו על החשדנות ההדדית שלכם והתעלו. הלוא עיניכם רואות: הבית (כמעט) בוער – משבר בריאותי־כלכלי־חברתי שלא היה כמוהו מאז שנותיה הראשונות של המדינה. אי אפשר להתנהל מולו באופן חובבני. על כן אתם חייבים להסתגר עכשיו בחדר ולהביט זה אל זה בעיניים ולמתוח קו על העבר ולפתוח דף חדש. תתחילו להוביל יחד. ותתחילו להנהיג יחד. תנהלו את המדינה כפי שראוי לנהל מדינה במאה העשרים ואחת.
רק בכוחות משותפים תוכלו לצאת למתקפת הנגד הגורלית נגד הקורונה – ולנצח. החלופה היא אש. סופה של אש אשר תשרוף ותכלה את שלטונכם.