השבוע יצא המרצע מן השק: ישראל לבדה.
במערכה נגד הגרעין האיראני, ישראל נמצאת בבדידות שאינה מזהרת. למרות הברית האסטרטגית והערכית ויהדות צפון אמריקה – ארה"ב אינה איתנו. למרות ההיסטוריה וההבטחות והמילים הגבוהות – אירופה מסויגת מאיתנו. ידידתנו רוסיה מהתלת בנו. שותפתנו סין כמעט נגדנו. אחרי שני עשורים שבהם ישראל ניסתה להפוך את הקהילה הבינלאומית לסכר שיבלום את טהרן – הסכר קרס. אמריקה 2021 רחוקה ומתוסבכת מדי. אירופה 2021 חלשה וטהרנית מדי. רוסיה וסין הן מעצמות ציניות.
אין היום מנהיגות עולמית רצינית, אחראית ובעלת שיעור קומה שתדע להתמודד עם הנחישות, התחכום והערמומיות של האייתוללות. אנחנו בדרכנו לאירוע היסטורי שעלול לסכן את קיומה של ישראל ולשנות את פניו של המזרח התיכון ולערער את הסדר העולמי. בשעה שהציבור הישראלי עסוק בדוד אמסלם ובנועה קירל ובחתונמי, פצצת הגרעין האיראנית מתקתקת. הספירה הדרמטית לאחור מתקרבת אל שעת האפס.
מאז ראשית המאה היו בישראל שלוש אסכולות איראניות: החשאית, הצבאית והמדינית. את האסכולה החשאית הובילו (באופן טבעי) ראשי המוסד – תחילה מאיר דגן, אחר כך תמיר פרדו ולבסוף יוסי כהן. שלושתם האמינו שבתחבולות תעשה לך מלחמה. שבפיצוצים מסתוריים ובחיסולים ראוותניים ובתולעים טכנולוגיים נבלום את תוכנית הגרעין האיראנית.
ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט אימצו בהתלהבות את הגישה החשאית. היא הייתה נוחה פוליטית, כי בטווח הקצר לא נדרש לשלם עליה דבר. והיא הייתה נוחה דיפלומטית, כי היא לא יצרה עימות ישיר עם ארה"ב. והיא הייתה מספקת רגשית, כי היא העניקה למקבלי ההחלטות חוויות מסעירות ומעוררות גאווה שיצרו את אשליית הטיפול באיום הקיומי הנשקף לישראל.
את האסכולה הצבאית הובילו (באופן מוזר) שני יוצאי סיירת מטכ"ל: בנימין נתניהו ואהוד ברק. שניהם האמינו – לכאורה – שאם אין אני לי מי לי. אחד מהם ראה לנגד עיניו את 1938 ואת ועידת מינכן ואת נוויל צ'מברליין. האחר ראה לנגד עיניו את 1967 ואת הכוחות המצרים בסיני ואת משה דיין. אבל שניהם לא האמינו שהפירוטכניקה (המרשימה) של המוסד תפתור את הבעיה. שניהם לא סמכו על הקהילה הבינלאומית. הם התעקשו שישראל תפתח אופציה צבאית מוחצת, ולרגעים התנהגו כמי שעומדים לממש אותה מיד.
את האסכולה המדינית הובילו כמה אנשי מקצוע נבונים ומנוסים ונחבאים אל הכלים. מעולם לא היה לה נתניהו כריזמטי או יוסי כהן זוהר. מעולם מדינת ישראל לא אימצה במלואה את תפיסת העולם שלה, אבל החושבים האחראים שדגלו בה העריכו שאין סיכוי שפעילות חשאית – מתוחכמת ככל שתהיה – תבלום פרויקט גרעיני רציני של אומה רצינית. הם גם העריכו שמתקפה צבאית על מתקני הגרעין בנתנז ובפורדו תניב רק שלוש שנים של הפוגה ומאה שנים של מלחמת חורמה עם המעצמה האיראנית. לכן הם חשבו שלא מרגלים וטייסים צריכים לפתור את הבעיה, אלא מדינאים. הם האמינו שצריך למצוא דרכים יצירתיות כדי להביא את ארה"ב, אירופה, רוסיה וסין להתפכחות כדי להטיל על איראן סגר מדיני.
וכעת, כשישראל לגמרי לבדה, עליה להחליט מהי האסטרטגיה הכוללת שלה מול איראן ובדרכה של איזו אסכולה היא עומדת ללכת. האם היא מאמינה שדדי ברנע ולוחמיו ידעו לתת לה את התוצאה המבוקשת, ששלושת קודמיו לא ידעו לתת? האם היא מאמינה שאביב כוכבי, קציניו וחייליו ידעו לתת לה את המענה המוחץ שגבי אשכנזי ובני גנץ וגדי אייזנקוט לא האמינו בו? או האם היא מוכנה להקשיב סוף־סוף למדינאים הנבונים שהצעותיהם פחות הירואיות ופחות מסעירות אך יותר מציאותיות?
התשובה, כמובן, היא גם וגם וגם. את הלוחמה החשאית חייבים להמשיך ולהעצים כדי לקנות זמן ולרכוש מידע. את המתקפה הצבאית חייבים להכין כדי שתשמש חלופה של מוצא אחרון וכדי שתרתיע את איראן ותעורר חשש בקהילה הבינלאומית. אבל חייבת להיות גם מערכה מדינית, שתנסה לזעזע את אמות הסיפים של עולם אדיש ותציע רעיונות חדשים ויצירתיים שיאפשרו להחזיר את ארה"ב אל תפקידה כמגינת החירות וכשומרת החותם של היציבות העולמית.
נפתלי בנט, את החלופה החשאית אתה מנהל ביעילות ואת החלופה הצבאית אתה מתקצב בנדיבות; כעת הגיעה השעה לממש גם את החלופה המדינית. היא חיונית לא פחות מאחיותיה – והיא זו שתקבע את גורלנו.