מה שמתרחש מול עינינו הוא מחול שדים מטורף של מדינה אשר כאילו החליטה לאבד את עצמה לדעת
225 ימים אחרי 7 באוקטובר, גם בשבת זאת חמאס עתיד לירות רקטות אל עוטף עזה. חיזבאללה ישלח כטב"מים לגליל, וישראל תיוותר חסרת מענה. שבעה חודשים וחצי אחרי יממת התבוסה עדיין אין ניצחון.
בעוד החטופים מתייסרים במנהרות הרוע של עזה וחיילים נופלים בקרבות עזים ברצועה, שר הביטחון יואב גלנט לא מדבר עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש הממשלה לא מדבר עם שר הביטחון. ישראל נמצאת בחיכוך עם ארה"ב ובעימות עם מצרים, ועומדת לדין בהאג. העולם לא מבין את מדינת ישראל, עם ישראל לא מבין את ממשלת ישראל ושבטי ישראל מתקוטטים. המלחמה הגדולה רק בראשיתה, אבל אנחנו נוהגים כאילו אין מלחמה, כאילו 1,500 ישראלים לא נרצחו ונפלו, כאילו מאות ישראלים לא נחטפו ועונו, כאילו אין איראן ואין ציר־רוע קיצוני, ואין מאכלת על הצוואר. כך אי אפשר עוד.
לא חשוב מי צודק. לא מעניין אם גלנט נהג נכון כשיצא נגד נתניהו או אם נתניהו נהג נכון כשהלם בגלנט. לא מעניין אם כישלון הדרג המדיני גדול ממחדל הדרג הצבאי או להפך. לא מעניין אם בצלאל סמוטריץ' מופקר יותר מאהרון חליוה או שהאחרון אשם יותר מסמוטריץ'. לא מעניין הקיבעון של האלופים, לא מעניינת הקטנוניות של הפוליטיקאים ולא מעניינים ההבלים שאנחנו טובעים בהם. מה שחשוב הוא השורה התחתונה: כך לא מתנהגת ממשלה של עם חפץ חיים, כך לא מתנהגת הנהגה לאומית של עם שפוי. מה שמתרחש מול עינינו הוא מחול שדים מטורף של מדינה אשר כאילו החליטה לאבד את עצמה לדעת. כך אי אפשר עוד.
כל חייו ראש הממשלה נתניהו ביקש להיות וינסטון צ'רצ'יל. והנה, באופן טרגי נקרתה לידיו ההזדמנות. המלחמה שנכפתה עלינו היא גם מלחמה קיומית של אומת ספר קטנה ואמיצה, וגם מלחמת חזית של העולם החופשי כולו. ההתמודדות הבו־זמנית עם הרוע של חמאס, עם הקנאות של איראן ועם התוקפנות של הציר הסיני־רוסי יצרה סערה מושלמת שכאילו קראה לנתניהו לממש את הצ'רצ'יל שהוא חשב שטמון בו.
אבל נתניהו נהג ההפך בדיוק מהארי הבריטי הקשיש. צ'רצ'יל כונן אחדות לאומית עם שנואי נפשו בלייבור, ונתניהו דבק בפוליטיקה פלגנית ושבטית שנועדה לקדם אך ורק את האינטרסים האישיים שלו. צ'רצ'יל כונן ברית אמת עם ארה"ב – במחיר של ויתור על האימפריה הבריטית – ונתניהו מתגרה בארה"ב ומרחיק אותה. צ'רצ'יל חישל את רוח האומה הבריטית בנאומים מעוררי השראה ובעמידה הרואית, ונתניהו מפורר את האומה בשטיקים וטריקים. במו ידיו הוא מוביל אותנו למבוי סתום. כך אי אפשר עוד.
את כותב שורות אלה אי אפשר להאשים בשנאת נתניהו. אני האיש שטבע באופן ביקורתי את המושג "שנאת נתניהו" לפני 27 שנים. נלחמתי בשנאת נתניהו במשך 26 שנים. עד היום אני חושב ש"רק לא ביבי" הוא טעות היסטורית של המרכז־שמאל הישראלי. ה"לך" היה בעיניי אלים ומתנשא, וגם ה"אתה אשם" איננו ראוי בשעת מלחמה. אבל למען השם, נתניהו, למען השם. האם אינך רואה מה אתה מעולל לנו? האם אינך רואה לאן אתה לוקח אותנו? במקום להיות לצ'רצ'יל שני אתה כניקולאי השני, אשר המיט על ארצו אסון. כך אי אפשר עוד.
לא עוד חודש, לא עוד שבוע ולא עוד יום. נתניהו לא אשם בכול, אבל נתניהו אחראי על הכול. הוא האיש שמשל כאן 14 שנים, הוא ראש הממשלה שהפך את עצמו למלך. בתקופת מלכותו המדינה הסתאבה, הצבא התנוון, חמאס התחמש, איראן התעצמה וישראל ספגה את התבוסה הנוראה ביותר בתולדותיה. גם אחרי כל אלה הוא לא מצניע לכת, לוקח אחריות או מסיק מסקנות? גם אחרי כל אלה הוא ממשיך עם הלהטוטים והתעתועים?
כיום ברור שאם נתניהו לא יתקן את דרכו מיד, ישראל לא תהיה מסוגלת לתקן את עצמה ולהינצל. לכן הבחירה חדה כתער: שינוי מיידי ומוחלט באופן ההתנהלות של נתניהו או הדחה שלו – גם בעת מלחמה.