באוקטובר 1998 נחתם הסכם וואי בבית הלבן. בתום עשרה ימי משא ומתן דרמטי, ישראל והפלסטינים הגיעו להסכמה על מימוש תהליך אוסלו בהדרגה. בטקס החתימה החגיגי והמרגש בבית הלבן – בנוכחות ביל קלינטון, בנימין נתניהו, המלך חוסיין ויאסר ערפאת – נדמה שהושגה פריצת דרך היסטורית. אך בשובו ארצה מוושינגטון ציפתה לראש ממשלת ישראל הפתעה. מפלגות העבודה ומרצ ניצלו את התנגדות הימין למהלך והחליטו להפיל את ממשלתו. במקום להעניק רשת ביטחון למנהיג הלאומי שבחר בשלום, השמאל הישראלי תקע סכין פוליטית בגבו.
22 שנים לאחר מכן, הפארסה חוזרת על עצמה. נשיא אמריקני, ראש ממשלה ישראלי ושליט ערבי מגיעים להסכמה על שלום. ההסכמה הזאת דורשת אומץ רב. ומעוף. ומידה של גדולה. ולהסכמה הזאת יש מחיר, כפי שהיה מחיר להסכם השלום עם מצרים וכפי שהיה מחיר להסכם השלום עם ירדן וכפי שיש מחיר לכל מהלך היסטורי פורץ דרך. אולם מכיוון שאת ההסכמה הזאת מביא לעולם בנימין נתניהו, בעיני רבים בארץ היא פגומה. השמאל הישראלי מסרב לחגוג את בשורת השלום כי מבחינתו היא באה מפי מצורע. על כן הוא מעווה פנים חמוצות. ועל כן הוא מדקדק בקטנות. בדיוק כמו ב־1998, הוא מוכיח ששנאת נתניהו חזקה לאין ערוך מאהבת השלום.
הדרך הראשונה של חמוצי השלום לתקוף את השלום הלא רצוי היא טענת המידור. מדוע ראש הממשלה לא עדכן את שר הביטחון, שר החוץ וצה"ל? זאת שערורייה. זאת דיקטטורה. כך נוהגים רק מונרכים. אופס, בעיה. אותם אנשי שלום כמובן תמכו באדיקות בתהליך אוסלו. ותהליך אוסלו התחיל בעבירה מפורשת על החוק, וקודם על ידי סגן שר החוץ ואחר כך על ידי שר החוץ ללא ידיעתו של ראש הממשלה עצמו. צה"ל מודר לחלוטין. החלטות היסטוריות ואסטרטגיות מרחיקות לכת התקבלו ללא ידיעת מערכת הביטחון. אבל מי שהביא את השלום (הכושל) היה יצחק רבין ולא בנימין נתניהו, ולכן איש לא פצה פה, איש לא דיבר על מנהל תקין ואיש לא הביע דאגה לעתיד הדמוקרטיה. איש לא טען שראש הממשלה (שלנו) נהג כדיקטטור וכמונרך.
הדרך השנייה של חמוצי השלום לתקוף את השלום הלא רצוי היא טענת הנשק. לספק אף־35 ומל"טים מתקדמים לאיחוד האמירויות? שערורייה. הפקרות. אולי אפילו שחיתות. הנוכל מבלפור עשה זאת שוב. הנה פרשת הצוללות החדשה. אופס, בעיה. האם עסקת הנשק האמריקנית־מצרית הגדולה לא הייתה חלק בלתי נפרד מהסכם השלום עם מצרים? האם היא לא שדרגה דרמטית את יכולותיו של צבא ערבי ענק בגבולנו הדרומי? האם לא הועברו לשכנה בלתי צפויה מטוסי אף־16 וטנקי אברמס ששחקו את העליונות הטכנולוגית הישראלית? גם בסוף שנות השבעים היו בישראל גנרלים צרי אופקים שלא הבינו את גודל השעה. אבל תודה לאל שמנחם בגין, משה דיין ועזר ויצמן ראו את התמונה הגדולה. בדיוק כמו בנימין נתניהו הם הלכו על המהלך ההיסטורי הגדול כי ידעו לראות את היער ולא הסתפקו בעץ, עץ ועוד עץ. אבל שונאי נתניהו הם שונאי נתניהו. שנאתם חזקה מהם. כל עילה לעליהום על ביבי גדולה בעיניהם מגדולת השלום.
הדרך השלישית של חמוצי השלום לתקוף את השלום הלא רצוי היא לטעון שישראל כורתת ברית עם מדינה לא ליברלית. מדינה שאין בה בג"ץ ובצלם. נו, באמת. האם לפני שחתמנו על הסכם שלום עם סאדאת וידאנו שהמשטר המצרי הופך לדמוקרטיה ליברלית? האם לפני שחתמנו על הסכם השלום עם המלך חוסיין וידאנו שהמשטרה החשאית הירדנית מאמצת את קוד ההתנהגות של שוטר המקוף הבריטי? האם כאשר היינו מאוהבים בערפאת היינו מאוהבים באם תרזה? וכאשר אנחנו מנהלים היום קשרים הדוקים עם סין – אנחנו שואלים עד כמה היא מקפידה על זכויות אזרחיה וחירותם? כל עוד מי שעומד בראש הממשלה אינו נתניהו, אנחנו יודעים להיות ריאל־פוליטיים. אבל כאשר למרבה האסון דווקא נתניהו מביא את השלום – אנחנו בודקים כל טלית וממששים כל ציצית. וצועקים געוואלד. הלסינקי. אמנת ז'נבה. כאילו במזרח התיכון יש מדינה ליברלית שאפשר לחתום איתה על שלום תקין־פוליטית.
האמת, זה מגוחך. וזה דוחה. בשעה הגדולה הזאת, רק לימין־ימין יש סיבה טובה להתקומם. הימין המתון, המרכז והשמאל המתון חייבים להתלכד סביב תהליך שטמונה בו תקווה שלא הייתה כמוה. רוצים להתקוטט עם ביבי? סבבה. אחר כך. עכשיו זמן שלום.