ברור לחלוטין מדוע השמאל (או מה שנותר ממנו) מתנגד להחלת החוק הישראלי בבקעת הירדן וביישובים היהודיים ביהודה ושומרון. סיפוח חד־צדדי עכשיו יחסל את הסיכוי לממש את השלום הישראלי־פלסטיני שהשמאל (ורק השמאל) עדיין מאמין בו. גם ברור לחלוטין מדוע המרכז מתנגד להחלה מיידית של החוק הישראלי בחלקים נרחבים מיהודה ושומרון. מכיוון שסיפוח חד־צדדי עכשיו יצמצם את הסיכוי לממש את ההיפרדות מהפלסטינים שהמרכז מאמין בה. אולם בשורות הבאות אנסה לטעון טענה מוזרה וקשה: דווקא על הימין הציוני להתנגד לסיפוח חד־צדדי מיידי. אם סיפוח כזה יתממש לפני הבחירות הקרובות, הוא יסכן את הימין ואת רבים מהישגיו.
מאז מלחמת ששת הימים התחולל כאן מאבק איתנים בין הרעיון של ארץ ישראל השלמה ובין הרעיון של השלום השלם. למזלו, רעיון ארץ ישראל השלמה לא מומש במלואו מעולם. הימין קידם אותו בגישה של צעד אחר צעד. הוא לא חשש מדרך ארוכה, הוא הבין את מגבלות המציאות והוא אימץ תוכנית שלבים ארוכת טווח. לכן הוא לא נאלץ לשאת באחריות מיידית למימוש מיידי של חלומו. לעומת זאת, בשנת 1993, תומכיו של השלום השלם עשו טעות גורלית: הם ניסו לממש את החלום של שלום עכשיו. התוצאה הייתה חורבן מוחלט. הכישלון של תהליך אוסלו, הכישלון של ועידת קמפ דיוויד ונהרות הדם של האינתיפאדה השנייה גרמו לכך שרעיון השלום קרס. בעקבות הקריסה, הרעיון של ארץ ישראל השלמה נותר לבדו בזירה. אף על פי שגם הוא אינו נהנה מתמיכה של רוב אלא של מיעוט, הוא שניצח. בהיעדר רעיון חלופי שיוכל לאיים עליו ולחסום את דרכו, הרעיון של הארץ עשה במדינה כבתוך שלו. הוא שעיצב את המציאות – שלב אחרי שלב, שנה אחרי שנה.
ברגע שישראל תוביל סיפוח חד־צדדי, כל זה ישתנה. הסיפוח יהיה לאוסלו של הימין. אחרי פעולה כל כך חדה של דחיקת הקץ, קורבנות הטרור לא ייתפסו עוד כקורבנות הטרור. הם ייתפסו כקורבנות הסיפוח. שפיכת הדמים הגדולה הבאה לא תיתפס כשפיכת דמים בלתי נמנעת. היא תיתפס כשפיכת הדמים שהימין הביא עלינו. הרוב הישראלי השקט שלא סלח לאנשי אוסלו על האוטובוסים המתפוצצים של האינתיפאדה השנייה לא יסלח לאנשי הסיפוח על הפיגועים של האינתיפאדה השלישית. לכן, בתוך זמן קצר, דווקא הגשמת החלום תביא לשברו. הסיפוח יעשה לרעיון ארץ ישראל השלמה בדיוק את מה שאוסלו עשה לרעיון של השלום השלם: הוא יחריב אותו. והוא יגרום לכך שהמטוטלת שוב תנוע בעוצמה, מימין לשמאל.
בשביל הימין, לסיפוח מיידי תהייה תוצאה הרסנית נוספת. בעשור החולף הפך הליכוד למפלגת העם, והמפלגות שמימין לו הפכו למפלגות הדמוקרטיה. בנימין נתניהו, איילת שקד, אמיר אוחנה ורבים אחריו מדברים השכם וערב על ריבונות העם, על קדושת הקלפי ועל כך שרק הבוחרים יקבעו את גורלם. ביסוד הרטוריקה הזאת עומדות כמה חוויות טראומטיות מכוננות: הזעם על מחטף אוסלו ב', על מחטף ההתנתקות, על מחטף המהפכה החוקתית ועל מחטף הפקידות הבכירה. אולם אם בשבועות הקרובים יצא אל הפועל מחטף של סיפוח מיידי, כל המחטפים הקודמים המיוחסים לשמאל ולליברלים יחווירו לעומתו.
האם מישהו באמת יקשיב לזעקות השבר של הימין אחרי שהוא עצמו יאפשר לממשלת מעבר חסרת לגיטימיות להוביל מהלך היסטורי בלתי הפיך ערב בחירות? האם מישהו באמת ייקח ברצינות את הלהג של שלטון־מחליפים־רק־בקלפי אחרי שהימין ינתץ את קדושת הקלפי וישלול מהבוחר את הזכות לבחור את עתידו ולעצב את גורלו? אם ממשלת ישראל הנוכחית, הנכה, תחליט על סיפוח – הפירמידה האידיאולוגית שהימין בנה בנושא ריבונות העם תקרוס בו ביום כמגדל קלפים. מאות נאומים יתפוגגו, אלפי מאמרים ייגרסו, מיליוני מילים יעלו בעשן. הימין יקרוס לא רק רעיונית אלא מוסרית.
בעשור החולף הימין הישראלי ניצח. הוא עיצב את המציאות והוא עיצב את התודעה. הוא קבע עובדות בשטח וגם קבע את הכיוון שהאומה צועדת אליו. אם הימין לא יכבוש את יצרו וינסה לדחוק את הקץ הוא יסכן את כל ההישגים הללו, ויהפוך את הניצחון ההיסטורי שלו לתבוסה. הסיפוח אמנם מפתה כתפוח – אבל התפוח הוא תפוח מורעל.