בסתיו 1999 שלטו בישראל שני גברים מבריקים: ראש הממשלה אהוד ברק ונשיא בית המשפט העליון אהרון ברק. בשעה שראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו נחקר במשטרה (פרשת המתנות) ואריה דרעי היה בדרכו לכלא, הנאורים הישראלים נהנו מהגמוניה מחודשת ומוחלטת. אליטת השלום של ברק הראשון הובילה להסכמי שלום אשר יסיימו את הסכסוך הישראלי פלסטיני. האליטה הדמוקרטית של ברק השני הובילה למהפכה חוקתית וערכית אשר תהפוך את ישראל למדינה ליברלית שבית המשפט העליון הוא הסנהדרין הגדול שלה.
ומכיוון שלא היו אז ישראל היום או פורום קהלת או איילת שקד – איש לא עמד מנגד. כיוון שדניאל פרידמן, גדי טאוב ובן דרור ימיני היו עדיין חלק מהמיינסטרים של המרכז-שמאל – איש לא שאל שאלות קשות. ואיש לא פצה פה. חוץ מאישה אחת, אמיצה וחכמה, אשר חשבה שמה שמתרחש בארץ לא ראוי ולא נכון. והחליטה להשמיע את קולה. ללא משוא פנים, ללא מורא.
רות גביזון הייתה חברה טובה. ובמובן הרעיוני – אחותי הבכורה. אני שכנעתי אותה שתהליך אוסלו פגום מיסודו והיא שכנעה אותי שדבר מה חמור מתרחש במערכת המשפט. וכאשר ראיתי את הרתיחה הפנימית שלה הצעתי לה לערוך ריאיון למוסף הארץ שעליו עבדנו במשך חודשים ארוכים. במבוא שלו תיארתי אותה כך: "נמוכת קומה, כספיתית, אנרגטית מאוד. דעתנית ומהירת דיבור. חשיבתה נוטה על פי רוב אל המורכב ואל הבלתי שגרתי. לעיתים נדמה שמאפיין אותה סוג ייחודי של מרדנות אינטלקטואלית, של שמרנות מהפכנית. ובכל זאת, במשך חודשים ארוכים התלבטה אם לומר את הדברים שהיא אומרת כאן. נאמנותה למערכת הקשתה עליה מאוד. בשבוע האחרון החליטה שהגיעו מים עד נפש, שהיא חייבת לומר את דברה".
והיא אמרה את דברה. בגדול.
על נתניהו ודרעי: "חוסר הנחת שגרם לכך שש"ס קיבלה 17 מנדטים בבחירות האחרונות לא נובע מהתחושה שדרעי לא כשל כלל. חוסר הנחת נובע מהתחושה שלצד הקצאות המשאבים לפרשות דרעי עומדת סלחנות שקשה להסביר אותה כלפי מידע שלכאורה מפליל אנשים בעמדות לא פחות חשובות במעשים לא פחות חמורים ואולי יותר. וזו תחושה קשה. זה גם מה שיוצר תחושה לא נוחה סביב חקירת נתניהו. הסיפור שמתגלה הוא לא סיפור נעים. הוא לא סימפטי ולא אסתטי. אבל הבעיה שמטרידה חלק גדול מהציבור איננה שנתניהו נקי. מה שמטריד הוא התחושה שיש במערכת אלמנט של רדיפה".
על האכיפה הבררנית: "מה שקורה הוא שהתקשורת מסמנת אובייקט מסוים לחקירה, מבלי להסביר לנו מדוע סימנה דווקא אובייקטים אלה ולא אחרים. ואז, סביב אותם אובייקטים היא יוצרת מומנטום. היא אוספת עליהם חומר ומספקת אותו למשטרה ולוחצת על המשטרה להשיג את התוצאות הראויות בעיניה. כך נוצר מצב שבו כולם אינטרסנטים. לתקשורת יש אינטרס להוכיח שצדקה, למשטרה יש אינטרס לעמוד בציפיות התקשורת ולפרקליטות יש אינטרס להוכיח שהיא אמיצה. כולם מזינים את כולם באופן כזה שהמשפט נעשה לפני שהחל".
על בית המשפט העליון: "אני באופן אישי העדפתי את גישתו של בית המשפט הישן – שהיה הרבה יותר עניו, שייחס הרבה יותר כבוד לסמכות ולאוטונומיה של הרשות הפוליטית הנבחרת, שהאמין שיש גבול לשפיטות ושחשב שתפקידו להיות סמכות משפטית מקצועית עליונה ולא טריבונל של רפורמטורים חברתיים ומורי מוסר. נכון הדבר שבית המשפט ייתן ביטוי משפטי לערכים המשותפים כגון זכויות האדם היסודיות – אבל אינני חושבת שנכון שבית המשפט יעשה שימוש בכוחו לתת עדיפות לערכים של קבוצה אחת בחברה על חשבון ערכיהן של קבוצות אחרות. אינני חושבת שזה נכון שבית המשפט יכריע לטובת מערביות ונגד מסורתיות. או בעד מודרניות ואינדיווידואליזם ונגד קהילתיות. זה מהלך מאוד קשה בעיני. כסמכות מוסרית עליונה לא ברור שבית המשפט טוב יותר מעובדיה יוסף. לא ברור שהערכים העל-חוקים של הציבור הנאור שבשמם הוא פועל, עולים על הערכים העל-חוקיים של הציבור הדתי, למשל. […] הצירוף של ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת, במדינה שעדיין אין בה חוקה מגובשת, על ידי בית משפט ששופטיו אינם נבחרים אלא ממונים לכל ימי חייהם על ידי המערכת המשפטית עצמה, יוצר לדעתי מצב מאוד בעייתי. מבחינת הדמוקרטיה והליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי יש פה בעיה לא קלה".
הריאיון חולל סערה. עד לאותה נקודת זמן לא היה אדם בארץ שאמר כדברים האלה. בן לילה רות גביזון מוצבה כיושבת ראש האופוזיציה לאקטיביזם השיפוטי. אבל מקור העוצמה של המשפטנית המחוננת היה דווקא בכך שהיא לא באה מהימין ולא הצטרפה לימין. תמיד הייתה מחויבת לשלטון החוק, לזכויות האדם ולמדינה היהודית-דמוקרטית. ותמיד פעלה מתוך צלילות דעת, תבונה חדה ויושרה מוחלטת. אפשר להסכים עם הדברים העוצמתיים שלה ואפשר שלא להסכים. אבל אין ספק בכך: רות גביזון הייתה נביאה. לפני למעלה מעשרים שנים היא צפתה את התהליכים המחרידים, קורעי החברה ומפוררי האומה, שהתרחשו כאן בעשרים השנים האחרונות. ובמקום שלא היה איש – הייתה אישה. אישה מבריקה ועזה אשר אמרה לנו בזמן אמת שהדרך שעליה אנחנו עולים היא דרך שגויה ומסוכנת.
יהי זכרה ברוך.