האם אנחנו קרובים יותר לאסון המוחלט או אל הניצחון המוחלט?

הנשיא דונלד טראמפ רוצה לסגור את האירוע. בנאום הניצחון שלו התחייב לא לפתוח מלחמות אלא לסיים אותן – וכך הוא אכן מתכוון לעשות.

דונלד האימתני כבר הרים תרומה לכך שישראל הסכימה להסדרה לא מושלמת בצפון, וכעת הוא מנסה להגיע לתוצאה דומה גם בדרום. המנהיג הרפובליקני, שרואה ברונלד רייגן דמות מופת, רוצה לשחזר את ההישג של שחרור החטופים עד לטקס ההשבעה. כדי להתפנות למאבק הגדול עם סין, כדי להתמודד עם אתגר ההגירה, וכדי להזניק את הכלכלה – טראמפ רוצה שקט. גם באוקראינה, גם בלבנון וגם בעזה. זהו שקט שמאפשר להתחיל לעשות עסקים ולשים קץ למלחמה.

אם כן, הגיעה השעה לערוך מאזן ביניים. אם אכן הלחימה תסתיים או תושעה בחודש הבא, מה היא תוצאותיה? במה ישראל הצליחה ובמה כשלה? האם אנחנו קרובים יותר לאסון המוחלט שפקד אותנו או אל הניצחון המוחלט שהובטח לנו?

ברצועת עזה המצב מורכב. צה"ל הכריע את חמאס צבאית, אבל לא מוטט פוליטית את ארגון הטרור. ההישגים הטקטיים יוצאים מן הכלל: כמעט כל גדודי חמאס פורקו, היכולת לתקוף את ישראל קרקעית והיכולת לתקוף את ישראל רקטית הושמדה כמעט לחלוטין. בה בשעה, ההרס בצפון הרצועה צורב את התודעה הפלסטינית ואת התודעה הערבית באופן שמאזן במידה רבה את האסון של 7 באוקטובר.

אבל השליטה של מחבלי הרוע באספקה ההומניטרית ובאוכלוסייה האזרחית מנציחה את העליונות שלהם ברצועת עזה. בהיעדר יעד אסטרטגי – שלטון ערבי־פלסטיני מתון או שלטון ישראלי ישיר – ההצלחות הטקטיות לא הפכו להישג האסטרטגי של החלפת חמאס. 14 חודשים של לחימה, מאות נופלים ועלות ביטחונית, כלכלית ומדינית עצומה לא ביססו ולא ייצבו עדיין מציאות מתקבלת על הדעת.

בלבנון ההישג אדיר. עשרה ימים בספטמבר 2024 שברו את חיזבאללה, טלטלו את ביירות והדהימו את המזרח התיכון. היוזמה, העוצמה והתחכום שהפגינה ישראל מרגע שהזימוניות התפוצצו שינו מן היסוד את המיצוב האזורי והעולמי של המדינה היהודית. חזרה התחושה שהקנינו גם לאויבינו וגם לידידנו במלחמת ששת הימים, באנטבה, בהפצצת הכורים בעיראק ובסוריה. חזרה ההערכה שישראל היא מעצמה צבאית, טכנולוגית וחדשנית, שהיצירתיות, האיכות והממזריות מציבות אותה בחזית העולמית. כפי שקבע המזרחן דן שיפטן, צבא הטרור השיעי היה מאיום אסטרטגי למטרד אסטרטגי. כפי ששכנים ערבים רבים אומרים: חזרתם בגדול. הנחתם את הבסיס לעידן חדש.

גם נגד איראן התרחש מהפך. למלחמה גרמה במידה רבה תחושה משיחית בטהרן, שהאמינה כי ההיסטוריה לצידה וישראל בשקיעה. תשעת החודשים הראשונים של המלחמה רק העצימו את הלך הרוח הקנאי במי שתפסה את עצמה כאימפריה שיעית. אבל המתקפה של חיל האוויר ב־26 באוקטובר 2024 הפכה את הקערה על פיה. בן לילה הרפובליקה האסלאמית התגלתה כמעצמה נכה, חשופה, עירומה ופגיעה. כשהתמנון האיראני איבד את זרוע עזה ואת מחצית מזרוע־לבנון – גם הראש הוכה. היוהרה שגרמה לעלי חמינאי לתקוף את ישראל בטילים בליסטיים הפכה להשפלה עמוקה. אחרי שנים של עלייה, הציר השיעי הקיצוני הידרדר לאחור. ישראל־איראן: 1־3.

אבל אל להצלחות לסמא את עינינו. אסור לחזור אל היוהרה השאננה של 6 באוקטובר, אסור להאמין שהכול סבבה. בדיוק כשם שלא היה נכון להרחיק לכת בתחושת התבוסה של שמחת תורה 2023, אך גם אסור להרחיק לכת בתחושת הניצחון של ערב חנוכה 2024. זאת, גם מפני שאחדים מאויבינו עדיין רובצים לפתחנו, וגם משום שהמחירים ששילמה ישראל במלחמה היו גבוהים מאוד. צבא המילואים נשחק, צבא הקבע במצוקה. בעיית המלאים קשה, בעיית הלגיטימיות קשה, והחברה הישראלית מפולגת. אם אכן יהיה למלחמה קו סיום קרוב, ישראל תגיע אליו באפיסת כוחות. את כל שהיה לנו נתנו כדי לחלץ ניצחון מרשים ומוגבל מהמלתעות של כמעט־מפלה.

כך שאת המלחמה של 2024־2023 יש לראות כמערכה הראשונה והמוצלחת למדי של הקרב הישראלי־איראני הגדול. המערכה השנייה בוא תבוא. ההסדרה שגובשה בצפון וההסדרה שאולי תגובש בדרום הן רק הפוגות. בתוך שנים, אולי אפילו בתוך חודשים, לא יהיה מנוס מתקיפה מכרעת של מתקני הגרעין האיראניים או מפעולה ממוטטת משטר בטהרן.

בגלל שחסן נסראללה מצמץ ב־8 באוקטובר 2023, המערכה הראשונה של המלחמה לא הייתה אפוקליפטית וישראל יכלה לאויביה. היא הוכיחה שכל מי שמרים עליה יד דינו מוות. אבל אסור לנוח על זרי הדפנה. המערכה השנייה עדיין לפנינו.