השנה האזרחית 2020 הייתה איומה. נגיף הקורונה הזעיר עשה בה שמות. מגפה מוזרה, מפתיעה ומתעתעת הרגה 1.75 מיליון בני אדם, פגעה בכ־80 מיליון בני אדם וסגרה בבתיהם מיליארדים. היא שיתקה את הכלכלה העולמית ושיבשה את אורחות חייה של האנושות כולה. כדי למנוע מהמחלה להמיט על העולם חורבן כלכלי מוחלט, ממשלות ובנקים מרכזיים הזרימו לשווקים טריליונים, וכולנו נשלם על כך מחיר יקר במשך שנים. המשבר הגלובלי לא הביא להתגבשותו של סדר כלכלי־חברתי צודק יותר, המבוסס על אחווה וערבות הדדית. להפך. הוא העמיק את הפערים הבלתי נסבלים בין אמידים ללא אמידים, ובין המחוברים לכלכלה הטכנולוגית החדשה למי שהיא משאירה מאחור.
גם בישראל הנגיף עשה שמות. הוא הרג 3,150 בני אדם ופגע ב־385 אלף. הוא החריב כ־70 אלף עסקים קטנים והשאיר מאות אלפים ללא עבודה וללא הכנסה. תחושות קשות של בדידות, פחד, אי ודאות וייאוש הכו ברבים מאיתנו. במיוחד במבוגרים. הסבל האנושי והנזק הכלכלי שהקורונה גרמה היה חמור יותר מאשר במרבית מלחמות ישראל.
אבל דווקא בגלל המגפה, 2020 הייתה שנה של הזדמנות היסטורית גדולה. היא אתגרה את הסדר הניאו־ליברלי שאנו חיים בו זה שלושים שנה. היא הוכיחה ששום מדינה בעולם – ובוודאי ישראל – לא יכולה להסתמך אך ורק על כוחות השוק. היא חייבה אותנו לחשוב על הדרך לשקם את מדינת הלאום ולהפוך אותה למסגרת מדינית וארגונית מתפקדת. והיא דרשה מאיתנו לסגור בסוגריים את המחלוקות המרות בינינו ולהתחיל להרגיש, לחשוב ולפעול כעם אחד. הנגיף שחשף את מחלות הרקע של ישראל אמר לנו בקול רם וברור: תתעשתו. תרגיעו. תתפסו את עצמכם בידיים. הגיע הזמן לערוך בדק בית ולבנות את המדינה מחדש.
ובאמת, באביב 2020 ישראל ידעה רגע של חסד. בחודשים מרץ־אפריל שינסנו מותניים ושילבנו ידיים. ראש הממשלה נתניהו קיבל החלטות נכונות ואמיצות כשהטיל עלינו סגר ראשון, מוקדם ומחמיר. הצוותים הרפואיים עשו עבודה מופלאה בבתי החולים. והחברה הישראלית כולה התגייסה למאמץ לאומי משותף – שהצליח. ביום העצמאות תשפ"א חגגנו לא רק 72 שנים של קוממיות, אלא את הניצחון של הרוח הישראלית על המגפה.
ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב־17 במאי הייתה אמורה לתרגם את רגעי החסד למציאות פוליטית חדשה. כפי שממשלת האחדות של 1984 נועדה להתמודד עם משבר כלכלי חריף, ממשלת האחדות של 2020 נועדה להתמודד עם משבר חברתי חריף. עם הפילוג, עם השיסוי, עם שנאת האחים. עם חולשת המדינה והתפוררות הדמוקרטיה. בנימין נתניהו ובני גנץ היו אמורים להתעלות על עצמם כמו יצחק שמיר ושמעון פרס כדי להדוף יחד את המגפה ולטפל יחד במחלות הרקע שחשפה.
ואז, כשהשמיים היו הגבול, התרחשה ההחמצה. טעות מטופשת של פרקליטי כחול לבן השאירה פרצה בהסכם הקואליציוני. נתניהו לא כבש את יצרו ומיהר לנצל את הפרצה. תוך כדי כך הוא גם קיבל החלטות שגויות ששמטו מידי ישראל את הניצחון על הקורונה והובילו לכאוס שגרם לגל השני והשלישי ולסגר השני והשלישי. וכאשר הכישלון מול המגפה החליש את ראש הממשלה – הגיע תורם של שונאיו לא לכבוש את יצרם. במקום לשמור על רוח של אחדות בעת מגפה הם ניצלו את המשבר כדי לחולל מרד עממי. ההתנהגות האנוכית של ביבי מזה והרוח העיקשת של רק־לא־ביבי מזה הזינו זו את זו. התוצאה הייתה שיתוק ממשלת האחדות והפיכתה לפארסה מביכה.
אירועי 2020 הם לא פחות מטרגדיה. זה עשור ישראל קורעת את עצמה לגזרים. בשיטתיות ובעקביות אנחנו מבתרים את העם האחד לשבטים. את היציבות הביטחונית והשגשוג הכלכלי אנחנו מנצלים כדי לפרק את החישוקים האוחזים את החברה הישראלית. והנה, תודות לצירוף נסיבות קשה וייחודי נוצרה הזדמנות חד־פעמית להתמודד עם בעיות העומק הללו. נוצר מפגש בין אתגר למשבר לרגע של חסד. אבל יצר הרע גבר. הקטנוניות והעליבות והפלגנות ניצחו. במקום להתחיל לרפא את מחלות הרקע שלנו – התמסרנו להן והחרפנו אותן.
לבחירות שנכפו עלינו השבוע, שייערכו ב־23 במרץ 2021, תהיה תוצאה אומללה. או שנתניהו ינצח, ישרוד וינהל מלחמת גוג ומגוג נגד מערכת המשפט. או שנתניהו יובס, יודח וישאיר כמעט חצי עם בתחושה שהתחולל כאן פוטש. כך או כך איבדנו את הסיכוי לסיים את עידן נתניהו בכבוד, תוך התקרבות לפיוס לאומי ושיקום ממלכתי. חגרו את החגורות. בתום שנה של מגפה אנחנו טסים אל תוך סערה.