ארי שביט | הכלכלה קורסת, התחלואה עולה: המצב על הפנים ארי שביט

הכלכלה קורסת, התחלואה עולה: המצב על הפנים

מאמרים / כאן ועכשיו / הכלכלה קורסת, התחלואה עולה: המצב על הפנים

איך נאמר זאת בשלוש מילים? המצב לא משהו. ואיך נאמר זאת בעוד שלוש מילים? המצב על הפנים. תחלואה: ישראל עלתה לעשירייה הראשונה בעולם בשיעור מקרי הקורונה החדשים ביום, יחסית לאוכלוסייה. אבטלה: ישראל מככבת בחמישייה הראשונה בעולם מבחינת הצמיחה בהיקף אבטלת הקורונה. משרד הבריאות בזבז חמישה חודשים יקרים מפז ולא בנה את המנגנון החיוני של קטיעת שרשרת ההדבקה. משרד האוצר עבר בתוך חודשים אחדים מקמצנות מופלגת לנדיבות מופקרת ולא גילה עד היום שום יצירתיות ותבונה. בתי החולים גילו שסף המצוקה שלהם אינו עומד על אלפי חולים קשים אלא על כמה מאות והם מתחילים לחרוק תחת הנטל.

ובה בשעה, הציבור איבד כל אמון בהנהגה הלאומית. הוא אמנם מוכן לעטות מסכות על פניו אבל לא מוכן להתייחס אל המגפה המשתוללת כאל איום אמיתי. והוא מסרב להפנים שאנחנו בעיצומו של משבר לאומי. מכיוון שהפוליטיקאים בגדו באזרחים (ממשלה מנופחת ומסואבת, מינויים לא ראויים, התנהלות מבישה, טעויות קשות בשיקול דעת) – האזרחים מסרבים להישמע לפוליטיקאים. מכיוון שהממשלה חדלה לשרת את החברה, החברה מצפצפת על הממשלה.

כך מתהווה מערבולת המאיימת לשאוב אל תוכה את ההצלחה הישראלית בעשור האחרון. ביבי עושה פוליטיקה אישית ושבטית כאילו אין קורונה בעולם. האנטי־ביבי עושה מחאה קולנית ורדיקלית כאילו אין קורונה בעולם. העם החכם ביותר בעולם מתנהג כמו העם המופקר ביותר בעולם. אין תכנון לאומי, אין ניהול לאומי, אין אחווה לאומית. גם ההדבקה ההמונית וגם ההוצאה הממשלתית באובדן שליטה מוחלט. אבל בעוד המים גואים בירכתיים, הרוקדים על הסיפון רוקדים. והתזמורת מנגנת. והשמפניה ניגרת. ישראל לא פותרת את הבעיה וישראל לא מתמודדת עם הבעיה מכיוון שישראל ממאנת להפנים את הבעיה. לא היה כלום ואין כלום ועל כן כולנו מתנהגים כאילו כלום. במנועים רועמים ובתנופה גדולה ובשירה – אל הקרחון.

לפני שנים רבות היה לי מכר חכם בירושלים. הוא היה פרופסור להיסטוריה, מומחה לאינקוויזיציה וגאון. אף על פי שרבים דיברו בו סרה, אני אהבתי אותו. היה דבר מה כובש לב ומרחיב דעת בתבונתו הנון־קונפורמיסטית. אבל יום אחד אמר לי בנציון נתניהו שהוא חרד לעתידה של מדינת היהודים. מדוע, שאלתי. מפני שליהודים חסר מנגנון אחד שיש לכל אורגניזם בטבע, ענה: המנגנון של זיהוי סכנה. כשאני קם בבוקר ורוכן מעל הכיור בשעת הגילוח, אמר נתניהו החכם, הנמלה שבכיור מזהה את צל הענק שלי ונמלטת על נפשה. אבל ליהודים אין מה שיש לנמלה הזעירה הזאת.

הם לא רואים את הצל ההולך ומתקרב אליהם. הם לא מבחינים באיום ולכן לא נערכים בעוד מועד להתמודדות עם האיום ולא מתגייסים בכל העוצמה כדי להדוף אותו. כך בבית ראשון וכך בבית שני וכך בגלות. וכך גם כאן, בבית הלאומי שבנינו מחדש. במשך כל ההיסטוריה שלנו לא נגמלנו מחולשת היסוד הזאת. היא גרמה לכך שאיננו עם ענק של 300 מיליון אלא עם מצומק של פחות מ־15 מיליון. והיא עתידה יום אחד להמיט עלינו אסון.

בחודשים האחרונים אני מרבה לחשוב על נבואת בנציון, שחשב שהמדינה הזאת רעועה, וחשש מפני הגן המשיחי של היהודים, וחשש מפני הגן ההרסני של היהודים, וחשב שהיהודים לא ניחנו בכישרון המדיני הנדרש כדי להבטיח את עתידם. ואני חושב על הנבואה הזאת לא מפני שהקורונה מטרידה אותי. הקורונה תחלוף. הקורונה קטנה עלינו. אני חושב עליה מפני שהשיתוק אל מול הקורונה מטריד אותי. אני רואה בו עדות לכך שמצבנו הלאומי חמור.

איני שותף לפסימיות העמוקה של מזכירו של ז'בוטינסקי. אני מאמין בנצח ישראל ואני מאמין בסגולת ישראל ואני מאמין ברוח ישראל. אבל מדאיג אותי האופן שבו אנחנו לא־מתמודדים עם האתגר הרציני הראשון שנקרה בדרכנו בעשור האחרון. ומדאיגים אותי קווי הדמיון בין המתרחש כעת ובין האופן שבו לא־תפקדנו בזמן מלחמת לבנון השנייה. איזה מזל, אני אומר לעצמי. איזה מזל ששכנינו אינם שוודים או שווייצרים או סינים. איזה מזל שהפתולוגיה המדינית שלהם חמורה מהפתולוגיה המדינית שלנו. שהרי כאשר מתבוננים בקרקס הישראלי של קיץ 2020, מתגנבת מועקה ללב. כל כך מוכשרים אנחנו – וכל כך עיוורים. כל כך מחוננים – וכל כך חסרי אחריות. לא רציניים. לא בוגרים. מסוכנים לעצמנו.