חורף 1974 היה גשום וכואב. בהר הרצל, בקריית שאול, בקיבוץ בארי ובבתי עלמין צבאיים בכל רחבי הארץ נכרו זה עתה כ־2,600 קברים. ברמב"ם, בתל השומר, באיכילוב, בהדסה, בבית לוינשטיין ובעוד ועוד בתי חולים אחרים, אלפים נאבקו בפציעותיהם ובייסוריהם. ובבניין הקודר של בית המשפט העליון במגרש הרוסים בירושלים, ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלופי צה"ל התייצבו בזה אחר זה בפני ועדת אגרנט. אומה מוכה שאיבדה את דרכה איבדה גם את האמון בהנהגה המדינית של תנועת העבודה, ששלטה במדינה מיום היווסדה, ואיבדה גם את האמון בהנהגה הצבאית הכריזמטית שהובילה לאסון. על כן היא נשאה כעת את עיניה אל חמשת החברים של ועדת החקירה הממלכתית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון. הם אלה שהיו אמורים לפענח את המחדל. הם אלה שהיו אמורים לקבוע מה קרה לנו, מה עלינו לעשות וכיצד נחולל תיקון.
המהפכה החוקתית הישראלית התרחשה 21 שנים אחר כך, בסתיו 1995. אבל השינוי החברתי והפוליטי העמוק שסלל את הדרך אליה התחולל בין נובמבר 1973 לאפריל 1974. אל מול טראומה לאומית שלא הייתה כמוה, התרחשה בארץ החלפת משמרות, והחלפת אליטות. אל מול ליקוי מאורות חסר תקדים התרחש שינוי טקטוני. הפוליטיקה ירדה מגדולתה. הצבא איבד את זוהרו. ואילו השופטים הקשישים והנבונים מירושלים רכשו לעצמם מעמד שמעולם לא היה להם. בתוך חורף כואב אחד הם היו למועצת החכמים. למסדר הכוהנים. להנהגה המוסרית העליונה של מדינת ישראל.
ברבע המאה שאחרי מלחמת יום הכיפורים התהליך התעצם. יועץ משפטי צעיר ומבריק ששמו אהרן ברק זיהה את חולשתו של הדרג הפוליטי, וניצל אותה כדי לנהל מלחמת חורמה בסיאוב (פרשת מיכאל צור, פרשת אשר ידלין, חשבון הדולרים). שופט עליון צעיר ומבריק ששמו אהרן ברק ניצל את אותה חולשה כדי להביא להדחתו של שר ביטחון אחרי הטבח בסברה ושתילה. יצחק רבין הרכין את ראשו בפני החוק, אריאל שרון הרכין את ראשו בפני ועדת חקירה, וכך עשו אחר כך גם ראשי הבנקים הגדולים (ועדת בייסקי) ואהוד ברק (ועדת אור).
שנים לפני שבית הדין הגבוה לצדק לקח לידיו את הסמכות לפסול חוקים של הכנסת, המסדר המשפטי הפך למה שהוא לא היה בשנותיה הראשונות של המדינה: הערכאה העליונה של המשטר. באופן הדרגתי אך שיטתי התגבש בישראל דפוס המחשבה שלפיו את מה שהפוליטיקאים מזהמים – המשפטנים מטהרים; את מה שהנבחרים מקלקלים – העליונים מתקנים.
את התהליך האיצו, העמיקו ומיסדו ההרחבה של זכות העמידה, ההטמעה של מושג הסבירות והמהפכה החוקתית. הם אפשרו להנחיל כאן ערכים ליברליים שאני מאמין בהם. והם אפשרו לנהל כאן מאבק נמרץ ביותר בעבריינות ובשחיתות, ששלח לכלא נשיא, ראש ממשלה וכמה שרים בכירים. אבל תוך כדי כך הם גם הפכו את המסדר המשפטי לקבוצת כוח שנהנית מפריווילגיות שאין לשום קבוצה אחרת באוכלוסייה. בלי שחשו בכך, חלק מהמשפטנים החלו לנצל את העליונות (המוצדקת והחיונית) של שלטון החוק כדי להעניק מעמד־על לאליטה מסוימת של מפרשי החוק. בעת שהם עודדו ביקורת על כל מערכת ממסדית אחרת – הם חסמו כל ביקורת המופנית כלפיהם. בעת שהם דרשו מאחרים שקיפות – הם התבצרו מאחורי זכוכית אטומה של סגירות. אחדים מהם אף נהגו בכוחנות, ביוהרה ובתחושת "אני ואפסי עוד". יש אשר התחילו להתנהל כפי שהתנהלה הקצונה הבכירה של צה"ל כאשר היא הייתה האליטה הנבחרת – בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים.
שום ישראלי נאור לא רוצה שמערכת המשפט תיקלע למחדל. אף ישראלי הגון לא רוצה שלשי ניצן יקרה מה שקרה לאלי זעירא. אבל הרוח המנשבת היום מרחוב צלאח א־דין מדאיגה. היא מזכירה באופן מטריד את הרוח שנשבה מהקריה בתל־אביב עד לבוקר 6 באוקטובר 1973.
כנער צעיר הייתה לי הזכות להכיר מקרוב את השופט אגרנט. הוא היה אדם מרשים וצנוע. עם המקטרת בידו, תמיד היה מהורהר, ענייני, שקול ומעט עצוב. אהבתי אותו אהבת נפש. לימים למדתי מה גדולה הייתה תרומתו למשפט הישראלי ולדמוקרטיה הישראלית. אם מערכת המשפט מבקשת לעמוד נגד המתקפה הגדולה והנוראה עליה – עדיף שהיא תחזור להישמע ולהיראות כמו אגרנט. עליה להיות פחות יהירה, פחות כוחנית ופחות צדקנית. עליה לגלות יותר צניעות, יותר ביקורת עצמית ויותר פתיחות. אם לא תעשה זאת, אנחנו עלולים לראות כאן בקרוב החלפת משמרות נגדית אשר תביא אותנו למקום אפל מאוד.