הרגע הזה הוא הרגע של האחים: יאיר לפיד ונפתלי בנט. לפני שמונה שנים שניהם פרצו בעוצמה אל הזירה הפוליטית הישראלית. ובמשך שמונה שנים שניהם נשאו את דגלי התקווה. הם ביטאו את הרצון בשינוי ואת האמונה בישראל אחרת. הם ייצגו את הרוח, הערכים והאמונות של דור חדש. אבל הברית בין שני האחים לא שרדה. ושניהם מצאו את עצמם על רכבות הרים שהעלו אותם מעלה והורידו אותם מטה ושוב העלו אותם. עד שהם הגיעו אל מאי 2021, שבו ניתנה להם הזדמנות של פעם בחיים – ואותה הם חייבים לממש בארבעת השבועות הקרובים.
כמה וכמה גורמים מעניקים תקווה לסוכני התקווה.
הראשון הוא החולשה המובהקת של בנימין נתניהו, שדומה יותר ויותר למלך ריצ'רד השלישי, אשר הציע את ממלכתו תמורת סוס. אבל שום סוס לא רוכב אל חיקו של נתניהו. וכאשר המלך מוותר על מלכותו והקוסם מאבד שפניו וגיבור העל מאבד את אקדח הלייזר שלו – אנשים מתרחקים ממנו. יכולתו להבטיח ולקנות ולאיים ולפתות ולשחד הולכת ומתפוגגת. לכן הסיכויים שלו לפצל את גוש השינוי קטנים מיכולתם של לפיד ובנט לסדוק את גוש ביבי. אם ישחקו נכון בקלפים שבידיהם – שר האוצר לשעבר ושר החינוך לשעבר יוכלו להיות לראש ממשלה ולראש ממשלה חליפי.
הגורם השני שמעניק ללפיד ובנט סיכוי טוב הוא אימת הבחירות החמישיות. ליותר מדי שחקנים בזירה, ההליכה לקלפיות כמוה כהליכה לגיליוטינה: אין להם שום סיכוי לחזור מהן כשראשם (הפוליטי) מחובר לגופם. מתכונותיה הידועות של סכין המאכלת שהיא מחדדת את המחשבה. אבל היא גם גורמת לבני אדם לעשות את שחשבו שהוא בלתי ניתן לעשייה. כך שכמעט כל הנאמנויות ההיסטוריות וכמעט כל המחויבויות החד־משמעיות שנתנו רוב הפוליטיקאים במערכת הבחירות הן היום בבחינת המחאות ללא כיסוי. אל מול האיום הקיומי הנשקף להם, גם אנשי ימין מובהקים וגם תומכי נתניהו מושבעים עשויים להתחיל להידבר על מרכיבי ממשלת השינוי.
הגורם השלישי שמעניק ללפיד ובנט סיכוי הוא העייפות. בנימין נתניהו טעה כשדרש מתומכיו להילחם את מלחמתו בארבע מערכות בחירות עלובות ומכוערות. כי גם אם נתניהו צודק – בטענותיו נגד התקשורת ומערכת המשפט והסמול ומי לא – מנקודה מסוימת ואילך הצדק שלו כבר לא מעניין. אזרחים בוחרים מנהיג כדי שיפתור להם בעיות, ולא כדי שהוא עצמו יהיה בעיה. מעניינים אותם זכויותיהם וחייהם, לא תחושת הרדיפה של ראש ממשלתם. נתניהו לא הבין זאת, ודרש מאוהדיו עוד ועוד ועוד – עד שהתיש אותם. עכשיו רק מעטים יילחמו את מלחמתו. עכשיו רבים יתנו סיכוי לממשלת שינוי. רוח הזמן השתנתה. היא כבר לא אומרת יציבות, ביטחון ושגשוג אה־לה־ביבי. היא אומרת די, נמאס. אי אפשר עם כל החפירות האלה. אחרי 15 שנות שלטון של אדם אחד, מוכשר וכפייתי, מוכנים לקחת את הסיכון ולתת את ההזדמנות לאחרים. לאחים.
אבל בפני לפיד ובנט עומדים גם קשיים גדולים. שניהם עדיין חסרי ניסיון ולשניהם אין עדיין נוכחות כמו־נשיאותית של מנהיג אומה ותיק. שניהם אנושיים מאוד ומעוררי אהדה ובעלי אינטליגנציה ואינטליגנציה רגשית – אבל הם קצת בוסריים. ואילו הממשלה שהשניים מבקשים להקים היא ממשלת טלאים שהסתירות הפנימיות שלה עלולות לפוצץ אותה. היא ממשלה שתסבול מבעיית לגיטימיות קשה (ראש ממשלה שזכה ב־6 אחוזים מקולות הציבור) ותיחשב ל"לבנה". כך שצירוף של מגבלות אישיות עם אילוצים נסיבתיים מציב אתגר של ממש בפני יו"ר יש עתיד ויו"ר ימינה. כדי להתמודד איתו יהיה עליהם למנות שרים מעולים ושרים מנוסים ושרים מזרחים – וגם צוות מקצועי מובחר של הטובים ביותר.
אבל האתגר העמוק העומד בפני לפיד ובנט הוא אחר. בקיץ 1974 פרסמה הסופרת שולמית הראבן ז"ל את המסה המבריקה שלה על "חברת אחים או חברת בנים". טענתה הייתה שהבחירה העומדת בפני כל עם היא אם לנהוג כבניו של אב כול יכול, או לנהוג כאחים שחולקים אחריות שווה על גורלם. שלטונו הממושך והייחודי של נתניהו הפך את ישראל מחברת אחים לחברת בנים. הוא החליף את הממלכתיות במלוכנות ואת האזרחים בנתינים. לכן האתגר הגדול של לפיד־בנט יהיה להחזיר אותנו אל אתוס האחים.
זה לא יהיה קל. הסם המלוכני כבר זורם בעורקינו. יש סכנה אמיתית שבהיעדר מלך יהיה כאן כאוס. לכן המשימה החשובה ביותר של האחים לפיד־בנט תהיה להוכיח לנו שמדינת ישראל מסוגלת לשוב ולתפקד כמדינת אחים.