היו כל כך הרבה בשורות רעות השנה. מערכת בחירות מכוערת. תוצאות בחירות מתעתעות. הקמתה של ממשלת אחדות שאינה יודעת אחדות מה היא. כינונה של ממשלת חירום שאינה מסוגלת להתמודד עם שעת חירום. תפקוד לקוי של השלטון אל מול הקורונה. פוליטיקה עלובה של האופוזיציה בזמן הקורונה. משפטו של ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. חשיפת דפוסי פעולה בעייתיים של אחדים משומרי הסף. מלחמת גוג ומגוג על מעמדו של בית המשפט העליון. גל שני של מגפה. מערבולת כאוטית של מחאה בזמן מגפה. פריקת עול של חלק מהציבור החרדי. שאננות אצל חלק מהציבור הכללי. שיאי תחלואה. שיאי אבטלה. שיאי תמותה. הרס כלכלי־חברתי־אזרחי חסר תקדים. ישראל בטירוף מערכות שלא ידענו כמותו באף משבר לאומי קודם.
ואז, בשקט בשקט, הופיעה הבשורה הטובה. בין שלהי ספטמבר לשלהי אוקטובר 2020 מספר החולים המאומתים ליום בארץ ירד מ־9,201 ל־826. שיעור הנדבקים מבין הנבדקים ירד מ־16.6% ל־2.1%. מספר החולים קשה ירד מכ־800 ל־458. מספר המתים ליום, שהגיע באמצע אוקטובר ל־48, ירד ל־11. בתוך זמן קצר התמותה ירדה לרבע משהייתה, שיעור הנדבקים ירד לשמינית משהיה ומספר המאומתים היומי ירד לפחות מעשירית משהיה. באירופה היקף התחלואה התרחב באופן קיצוני, בישראל הוא התכווץ דרמטית. אחרי חודשים שהלכנו מדחי אל דחי, שוב הוכחנו את עצמנו. באופן מפתיע ובניגוד למרבית ההערכות, הצלחנו.
ההסבר המיידי, הברור והפשוט הוא הסגר. סגר הוא עניין איום ונורא. הוא גורם לפגיעה כלכלית, חברתית ואנושית אנושה. אבל כפי שהיה נכון לפעול במרץ ובנחרצות כשהגל הראשון הכה בנו, היה נכון לעשות זאת כשהגל השני עלה. ניסינו לחמוק מכך. במשך חודשים הכחשנו, התכחשנו, התברברנו וברברנו. אבל בסופו של דבר ראש הממשלה נתניהו ושר הבריאות אדלשטיין קיבלו את ההחלטה הקשה, האמיצה והנכונה. והמנהיגות הוכיחה את עצמה. סגר אינו נותן מענה כולל לקורונה, אבל הוא אמצעי חיוני כדי לבלום אותה ולהתחיל את ההתמודדות השיטתית והממוקדת איתה.
אבל ההסבר המעניין והעמוק להפתעת אוקטובר הישראלית הוא עוצמתה של החברה הישראלית. וליתר דיוק, עוצמתו של הרוב הישראלי, שלא מדווחים עליו במהדורות המרכזיות ובכותרות הראשיות, ושאי אפשר לקרוא את סיפורו בטוויטר ובטלגרם. הוא אינו עורך חתונות המוניות בחצרות אדמו"רים. הוא אינו מפיק מסיבות טבע פרועות ביערות חשוכים. הוא לא מפגין לך ולא מפגין בוא. לא מכנה את הפקחים קלגסים ולא קורא לשוטרים נאצים. הוא חי את חייו ואת חיי משפחתו ואת חיי קהילתו ואת חיי מדינתו. מתוך חשדנות הולכת וגוברת כלפי כל המנהיגים והנביאים והמטיפים בשער, ומתוך אי אמון מעמיק בכל המוסדות ובכל הרשויות, אבל במעין אזרחות שקטה, הגונה ועניינית. במעין שפיות בריאה, חיונית וים תיכונית. בפטריוטיות ישראלית.
הפטריוטיות של הרוב הדומם עומדת למבחן עליון בימים אלה. הממשלה במידה רבה הפקירה אותו. הפקידות הבכירה לא שירתה אותו. המיעוטים הקנאיים תקפו אותו. התקשורת לא סיפרה את סיפורו. ובכל זאת, אף שהוא חטף על ימין ועל שמאל, הרוב השקט גילה אחריות ושיקול דעת. הוא הוכיח שהוא עולה לאין ערוך על מי שמתיימרים להנהיג אותו ולייצג אותו.
הקורונה עדיין לפנינו. אין לדעת אם לא ניכשל שוב כפי שנכשלנו בקיץ. עד שהחיסונים שבדרך יהיו מוכנים ומאושרים ויופצו לכל אדם – נכון לנו חורף ארוך, קשה ומאתגר. אבל כאשר הסיוט יסתיים וצפירות הארגעה יבשרו שמותר לצאת מהבונקר – השאלה שתעמוד בפנינו תהיה מה למדנו על עצמנו. למדנו שאין לנו מנהיגות לאומית ראויה. למדנו שאין לנו מערכת ממלכתית מתפקדת. למדנו שהחברה שלנו שסועה. אבל למדנו גם שבמקום שלא היה איש – היה רוב. היה רוב ישראלי טוב. הרוב הנפלא הזה, שהוכיח את עצמו במרץ־אפריל ובאוקטובר 2020, הוא הנכס הלאומי היקר ביותר שלנו. בו טמונה הגדולה הפנימית האיכותית והשקטה שלנו. הגיעה השעה להפסיק להשתיק אותו, לדכא אותו, לרמוס אותו ולנצל אותו. הגיעה השעה להציב אותו במרכז חיינו. ישראל של אחרי הקורונה חייבת להיות ישראל של הרוב. הטוב.