איני חבר של בנימין נתניהו, ומעולם לא הייתי, אבל נסיבות החיים גרמו לכך שאני מכיר טוב למדי את הסיפור שהוא מספר לעצמו. אני מאמין שאני יודע מה היא תפיסת עולמו העמוקה וכיצד הוא רואה את תפקידו כראש ממשלת ישראל.
נתניהו מאמין שהעם היהודי הוא עם בעייתי. הוא אינו יודע לזהות סכנות בעוד מועד ואינו יודע לתפקד כראוי על בימת ההסטוריה. לכן בית ראשון חרב ובית שני חרב, ויצאנו לגלות. לכן איננו עם גדול וחזק של 300 מיליון בני אדם השולט בכל המזרח התיכון, אלא עם קטן ומאוים של 15 מיליון. ליהודים יש כישרון לימודי, יצירתי וכלכלי יוצא מן הכלל – מאמין נתניהו – אבל אין להם כישרון מדיני. על כן הם הביאו על עצמם פורענות אחר פורענות אחר פורענות. ועל כן הם מועדים לפורענות גם בעתיד.
נתניהו מאמין שביסודה ישראל היא מדינה רעועה. הוא אינו מתפעל מאופן הקמת ביתנו הלאומי בידי תנועת העבודה. הוא אינו מעריך את מרבית המוסדות הישראליים ואת מרבית האליטות הישראליות. כמו היהודים כך גם הישראלים, חושב נתניהו: יש להם כישרון שכלי ויזמי ויצירתי וטכנולוגי – אבל אין להם כישרון ממלכתי. הם לא ידעו לבנות מבנה פוליטי מוצק, יציב ומתפקד. והם מנהלים את ענייני הציבור כפי שמתנהלת עיירה. אין בהם ולו מעט מהגדולה המדינית שהייתה לישויות המדיניות שהוא מעריץ: האימפריה הרומית, האימפריה הבריטית, ארצות הברית.
לכן מבחינתו של נתניהו המשימה ההיסטורית שהטילה עליו ההשגחה העליונה (שהוא אינו מאמין בה) היא כבירה: להציל את העם היהודי מעצמו ולהציל את מדינת ישראל מחולשותיה ופגמיה. לשיטתו, הוא המדינאי היחיד בן זמננו הממשיך את המורשת של בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, אהרון אהרונסון וזאב ז'בוטינסקי. כל יריביו וכל שותפיו בפוליטיקה הישראלית הם גמדים. (כמעט) כל המערכות שהוא מוביל הן בינוניות. וברגע שהוא יגורש מבלפור, יתחיל תהליך של קריסה פנימית אשר עלול לסכן את עצם קיומה של מדינת היהודים.
מניין שואב נתניהו את הכוחות העל־אנושיים שלו? מתוך אמונה כמו־משיחית של אדם לא משיחי בעצמו ובשליחותו, מתוך צירוף נדיר של אנוכיות מוחלטת עם פטריוטיות מוחלטת, ומתוך שילוב של אהבה עצמית אינסופית עם אהבה מיוסרת לעם שנחשב בעיניו לעם סורר ולמדינה שנחשבת בעיניו למדינה קלוקלת. לפי הסיפור של נתניהו, הוא מי שהעניק עוצמה לאומה חלשה והעניק תבונה לאומה עיוורת. לכן היא תלויה בו באופן מוחלט, ולכן הקץ הפוליטי שלו יקרב את הקץ שלה. על פי ביבי, לישראל לא תהיה תקומה בלי ביבי.
אבל בשנתיים האחרונות האמונה הדתית של נתניהו בעצמו מאותגרת. שלוש פעמים הוא ביקש את אמון הבוחר – והבוחר דחה אותו. לרב־מג של הפוליטיקה אמנם היו הישגים מרשימים, אבל הוא לא הצליח לגבש את הרוב שהוא זקוק לו כאוויר לנשימה. בין מערכת הבחירות השנייה לשלישית הוגשו נגד ראש הממשלה המכהן שלושה כתבי אישום, ומגפת הקורונה שמטה את הקרקע ששלטונו ניצב עליה. כאשר מיליונים סובלים ממצוקה כלכלית ואנושית מחרידה, הנאמנות של רבים מהם למנהיג נשחקת. אף שהוא שומר על קור רוח ומפגין ביטחון עצמי – נתניהו נמצא במצוקה נוראה. עידן השגשוג הכלכלי נגמר. עידן היציבות הפוליטית נגמר. ובפתח רובצת אימת הדין.
דצמבר 2020 הוא חודש גורלי לנתניהו, לעתידו ולמקומו בהסטוריה. הפעם אין לו מרווח ביטחון. אסור לו לטעות. אם יאבד את השלטון, יאבד את החירות. גם מורשתו תוכתם. במצב הטרגי הזה, הדרך היחידה הפתוחה בפניו היא האחדות, שמשמעותה שותפות ופשרה. אבל מכיוון שנתניהו הוא נתניהו, רעיון השותפות זר לו. חלופת הפשרה לא מוכרת לו. אופיו הלוחמני ותפיסתו המשיחית (את עצמו) גורמים לו לבקש את מלוא המלוכה לתמיד. לכן הוא מוצא את עצמו עושה גם טריקים וגם שטיקים. לכן הוא מנפץ לרסיסים את המחויבות שהוא עצמו נתן. ולכן הוא שולל מאזרחי ישראל את התקציב שהם ראויים לו וכופה עליהם את הבחירות שאינם רוצים.
טעות, ביבי, טעות. סביר מאוד שהימין יקבל בבחירות 2021 רוב חסר תקדים. אבל אחרי ההתעלמות מרצון הציבור ומצורכי המדינה, הרוב של מתנגדי נתניהו יהיה גדול עוד יותר. ובמוקדם או במאוחר הרוב הזה יממש את עצמו. זהו שטיק אחד יותר מדי. והוא גם השטיק האחרון, שיביא לאסון.