התאבדות ישראלית

המחדל של 7 באוקטובר היה מחדל של עיוורון. המודיעין לא ראה את הכוונות של חמאס ופיקוד דרום לא ראה את היכולות של חמאס. הממשלה לא ראתה את האתגר הפלסטיני וצה"ל לא ראה את האתגר הקיומי. לא רק בלילה נמהר אחד ולא רק בבוקר נורא אחד נהגנו כסומים בארובה. 20 שנים היינו עיוורים. לא ראינו את האסטרטגיה הכוללת האיראנית ואת האיום הקונבנציונלי האיראני. לא ראינו את העוצמה ואת הסכנה הגלומים בצבאות הטרור. לא ראינו שהצבא הישראלי קטן מדי והחברה הישראלית שבעה מדי והפוליטיקה הישראלית מטורפת באופן קטלני. שכחנו את האמת של קיר הברזל ושכחנו את האמת של הממלכתיות המגויסת ושכחנו את האמת של ההספד לרועי רוטברג. עיוורון בלתי נתפש של אומה שלמה – על מנהיגיה, אלופיה וגיבורי התרבות שלה – הוביל אותנו אל האסון המחריד.

אבל המחדל של אחרי 7 באוקטובר הוא מחדל של שיטיון. של אובדן בינה ואובדן דעת. של דמנציה לאומית ושיגעון לאומי. כי עכשיו אנחנו רואים. המודיעין יודע שהוא לא יודע די על מה שעלול להתרחש מחר. פיקוד דרום, פיקוד צפון, חיל האוויר וצבא היבשה יודעים שהם לא ערוכים למלחמה אזורית. הממשלה יודעת שהר הגעש הפלסטיני מבעבע בעוד שהקהילה הבינלאומית פונה נגדנו ואמריקה מתייאשת מאיתנו. לא במשך יום אחד ולא במשך שבוע אחד אלא במשך שמונה חודשים תמימים אנחנו רואים שמצבנו הולך ומידרדר. כולנו רואים שהצבא לא מסוגל למוטט את חמאס ולא מסוגל להרתיע את חיזבאללה ולא מסוגל להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת תושבי הצפון לבתיהם. כולנו רואים שאין הנהגה לאומית, אין אסטרטגיה לאומית וחיילי המילואים כורעים תחת הנטל. כולנו רואים שאזרחים מופקרים וחיילים נופלים בזמן שפוליטיקאים דואגים רק לעצמם. לנגד העיניים הניצחון החיוני מתרחק והמדינה מתפוררת.

ובכל זאת – למרות שאנחנו רואים – אנחנו ממשיכים בשלנו. למרות שאנחנו רואים שאנחנו כבר ניצבים על פי תהום – אנחנו צועדים בגאון קדימה. אין כאן התפכחות. אין כאן התעשתות. אין התלכדות. בעוד שהלוחמים מגלים גבורה עילאית בשדה הקרב – המדינה שוקעת אל תוך מצב של שיטיון. מצב של שיגעון קבוצתי ודמנציה לאומית. בעיניים פקוחות אנחנו פוסעים לקראת התאבדות ישראלית.