תוכנית השלום של הנשיא דונלד טראמפ היא בראש ובראשונה ניצחון היסטורי של הציונות. היא מכירה בירושלים בירת ישראל המאוחדת. היא הופכת את בקעת הירדן לגבול המזרחי של ישראל. היא דורשת מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית. והיא מאפשרת לישראל להחיל את ריבונותה על חלקים מסוימים של יהודה ושומרון.
מה שהיה לא יהיה עוד. לא יהיו גבולות אושוויץ. לא יהיה רצף טריטוריאלי ערבי מבגדד עד הר הבית. חומה לא תחצה את ציון. חלק ניכר מההישגים של מלחמת ששת הימים הפכו לנכסים מדיניים בני־קיימא. חלק גדול מהאיומים ארוכי הטווח על ביטחונה ועל יציבותה של מדינת ישראל הוסרו. מאזן הכוחות החדש שהתהווה בעשור האחרון בין המעצמה הישראלית (המתחזקת) ובין העולם הערבי (הנחלש) והתנועה הפלסטינית (המתפוררת) תורגם למציאות אסטרטגית חדשה – ומבטיחה.
תוכנית השלום של הנשיא טראמפ היא גם ניצחון היסטורי של בנימין נתניהו, הימין הישראלי ומפעל ההתיישבות. מלחמת ההתשה הממושכת של ביבי נגד שורה של ממשלים אמריקניים אשר ניסו לקדם גרסה קשיחה של פתרון שתי המדינות עלתה יפה. מלחמת החפירות האינסופית של הימין מול הקהילה הבינלאומית (אשר האמינה בקדושתם של קווי ה־4 ביוני 1967) הסתיימה בהצלחה. הדבקות בקרקע של ההתיישבות והמתיישבים גברה. הצירוף של עקשנות, נחישות ותחכום מדיני השיג בסופו של דבר הכרעה. ראש הממשלה הייחודי נתניהו והשגריר המחונן רון דרמר הצליחו להפוך את הבית הלבן של טראמפ לזרוע ארוכה של התנועה הז'בוטינסקית. וכך, בעיצומה של שנת בחירות מטורפת ובשיאו של הליך פלילי חסר תקדים, הצליח נתניהו להגשים את חלומו. הוא הטה את הזרם, שינה את מהלך ההיסטוריה והפך את תפיסת העולם שלו למורשת מדינית מוצקה.
אבל כעת, אחרי ההכרה בניצחון ואחרי חגיגות הניצחון – צריך לנשום עמוק. ולהירגע. ולהתבונן במציאות באופן מפוכח. מי שחושב שתוכנית טראמפ היא אך ורק רישיון לסיפוח, טועה. מי שחושב שתוכנית טראמפ מממשת את חזון גוש אמונים לא קורא את המפה. לתוכנית טראמפ שלושה קודקודים: צדק היסטורי ליהודים (ירושלים), ביטחון מרבי לישראל (בקעת הירדן) והיפרדות מהפלסטינים. כן, היפרדות מהפלסטינים. חלוקת הארץ למדינה יהודית פלוס ולמדינה פלסטינית מינוס. לא פחות משתוכנית טראמפ מממשת את חזון נתניהו היא מממשת את חזונם של יגאל אלון ויצחק רבין. למען האמת, קווי המתאר שלה דומים במידה מסוימת לאלה שהגדיר יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת ב־4 באוקטובר 1995.
כך שהאמת היא שתוכנית טראמפ ימנית הרבה פחות משרבים בימין חושבים. היא מקבלת את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים ודורשת את מימושו. היא מעניקה לפלסטינים בירה סמלית במזרח ירושלים. היא מחברת את רצועת עזה ליהודה ושומרון. היא מיישמת את הרעיון של חילופי שטחים. ובכך שהיא קובעת שריבונות ישראלית על אדמה כלשהי אינה מקודשת – היא גם הופכת את הסיפוח להפיך.
פירוש הדבר הוא שבאופן פרדוקסלי דווקא תוכנית השלום האמריקנית היא מעין תוכנית כלל־ישראלית. מה שהיא מציעה הוא סינתזה חדשה ומקורית בין התובנות של הימין, המרכז והשמאל. היא אינה ארץ ישראל השלמה, אינה השלום המלא ואינה התנתקות חד־צדדית. המודל העומד ביסודה הוא לא שלמות הארץ אלא חלוקתה בצורה מיטבית ובתנאים מעולים. מעין הכלאה של נתניהו, אלון ורבין. לא ציונות ימנית ולא ציונות אמונית אלא ציונות כללית. מרכזית. ליכוד כחול לבן.
כך שתוכנית טראמפ היא אכן מתנה שלא תסולא בפז. מה שהיא מציעה הוא מתווה שיתמודד עם הבעיה הפלסטינית לאורך זמן ובהדרגתיות – תוך כדי התעצמות (אסטרטגית וגיאוגרפית) של ישראל. אבל מה שחשוב לא פחות: מתווה דרמר־קושנר עשוי לסלול את הדרך לאיחוד מחדש של ישראל. הוא יכול לאפשר פיוס לאומי והרמוניה פנימית. במקום שהימין, המרכז והשמאל יתקוטטו אלה עם אלה – הם יכולים לעבוד יחד על קידומו של מפעל ישראלי ענק שיממש חלק ניכר מהמאוויים של כל מחנה רעיוני.
אבל כדי לעשות זאת על הימין לגלות איפוק. אסור לו לנצל את הניצחון החלקי שלו כדי להשיג ניצחון מלא ואלים. אסור לו לספח באופן נמהר ואסור לו לקבוע עובדות בשטח לפני הבחירות. ובקיצור: אסור לו להתנהג ברגע ההיסטורי הזה כפי שהשמאל נהג ברגע ההיסטורי של אוסלו. את השנוא עליך אל תעשה לחבריך. מה גם שהשעה היא באמת שעת חסד. ואת החסד צריך לנצל כדי להמתין להכרעת הבוחר, להקים ממשלת אחדות וליישם את תוכנית טראמפ בתבונה – כתוכנית כלל־ישראלית.