בדיוק חודש אחרי מלחמת יום הכיפורים, הנשיא אפרים קציר נשא נאום ידוע ואמר בו: "כאשר יתלבנו כל המעשים שנעשו בקשר למלחמה, אני חושש שנמצא כי היו בהם מחדלים לא מעטים… שכולנו אשמים בהם, משום שרצינו לחיות בעולם אוטופי שלא היה זהה לחלוטין למציאות שחיינו בה".
הנאום התקבל בזעם. הציבור הישראלי ההלום ושותת הדם אשר חש כי האחראים למחדל 1973 היו ראש הממשלה, שר הביטחון ובכירי צה"ל לא היה מוכן לשמוע את ההאשמה הקבוצתית של קציר. אבל האמת היא שהייתה הרבה אמת בדבריו של הנשיא־הפרופסור. מחדל יום הכיפורים לא נבע רק מהקונספציה של אלי זעירא ומהטעויות הקשות של גורודיש, דדו, משה דיין וגולדה מאיר. הוא נבע מהלך הרוח של שאננות וזחיחות דעת שישראל התמסרה לו אחרי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים. והוא נבע מתרבות של יוהרה שהתבססה כאן בשנות השבעים המוקדמות. בלי להפחית במאום מאחריותם של הקברניטים לאסון הלאומי שהתרחש – הקברניטים פעלו כפי שפעלו כיוון שהספינה כולה הייתה לספינת שוטים.
כך גם בקיץ 2020. אין ספק שאנחנו עומדים בפני מחדל חמור ורב־מערכתי. הפתיחה המופקרת של המשק, ההשתוללות במערכת החינוך, כשל מערך הבדיקות, כשל ההסברה, כשל האכיפה, כשל המלוניות. אין ספק שבנימין נתניהו נושא באחריות המיניסטריאלית הכוללת למחדל. גם אין ספק שצמרת משרד הבריאות נושאת באחריות המקצועית למחדל. אבל במובן מסוים כולנו אשמים, "משום שרצינו לחיות בעולם אוטופי שלא היה זהה לחלוטין עם המציאות שחיינו בה". לקינו בעיוורון קבוצתי. נהגנו בשאננות ובזחיחות דעת. חטאנו ביוהרה.
הסיפור קורע לב כי ניצחנו. באמת ניצחנו. במחיר אנושי נורא הצלחנו במרץ־אפריל להדוף את הנגיף ולרסן אותו. מדיניות ניצית, מערכת בריאות איכותית וחברה אזרחית אחראית גרמו לכך שבמערכה הראשונה נגד הקורונה ישראל זכתה להישג בלתי רגיל. שיעור התמותה היה מהנמוכים בעולם, התחלואה נבלמה ואפשר היה לגשת לשיקום הכלכלה. אבל אז התאהבנו בזרי הדפנה ונרדמנו בשמירה – בדיוק כמו אחרי מלחמת ששת הימים. ובמשך חודשיים קריטיים נהגנו באופן מופקר. ובזבזנו זמן יקר. בה בשעה שהבאנו עלינו את הגל השני, לא נערכנו כלל לגל השני. מחקנו את ההישג. שמטנו מידינו את הניצחון. במו ידינו מוטטנו את הסכרים שהקמנו.
אז מדוע כולנו אשמים? כי פרט לקומץ מומחים שראו את הנולד, כולנו סירבנו להפנים את העובדה שאנחנו במלחמה. על החיים ועל המוות. כולנו סירבנו להבין שהקורונה מחוללת משבר בריאותי המחולל משבר כלכלי המחולל משבר חברתי המחולל משבר אסטרטגי. סירבנו להשלים עם העובדה שהעולם שחיינו בו עד פורים מת. לא יחזור. לא יהיה עוד. ועל כן – אחרי ההתגייסות המופלאה של האביב – המשמעת העצמית של כולנו התרופפה. כולנו פרקנו עול. בנימין נתניהו חזר אל המאבק במערכת המשפט. הימין חזר אל הסיפוח. השמאל חזר אל הרק לא ביבי. כחול לבן חזרה אל התרדמת.
התקשורת חזרה אל הפופוליזם. הציבור חזר אל אמוק הצריכה. כולנו בחרנו להתנהג כאילו אין מגפה בעולם. אין קורונה. אין מלחמה על הבית.
אבל יש מלחמה על הבית. בהיעדר חיסון ובהיעדר חיסון עדר – הנגיף ימשיך לעשות שמות באנושות. הכלכלה האמריקנית צפויה להתכווץ ב־8 אחוזים. הכלכלה האירופית צפויה להתכווץ ב־10.2 אחוזים. כלכלת ישראל כנראה תתכווץ השנה ב־6.3 אחוזים. אירוע קטסטרופלי כזה לא התרחש בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. אירוע מאתגר כזה לא התרחש בארץ מזה חצי מאה. מעבר לאלפי החולים שבדרך ניצבו עשרות אלפי עסקים הרוסים אשר מעבר להם מיליון מובטלים. הסבל האנושי לא יתואר. ומעבר לפינה: מחאה חברתית, מרי אזרחי, אובדן אמון מוחלט במערכות המדינה. אבל השמאל עדיין עסוק בסיגרים של ארנון מילצ'ן. הימין עדיין שקוע בניגודי העניינים של אסתר חיות. רק לא ביבי מזה, סיפוח עכשיו מזה. טירוף. טירוף אמיתי של אומה שאיבדה כל קשר עם המציאות.
הגיע הזמן להתעשת. והגיע הזמן לעשות את מה שהיינו אמורים לעשות כבר לפני ארבעה חודשים. להקים מפקדה לאומית למלחמה בקורונה. להקים מועצה כלכלית עליונה שתתכנן את ישראל 2030. להשיק מהפכת תשתיות. לעודד את תוצרת הארץ. לחדש את הצמיחה ולייצר מקומות עבודה. להגדיר את היעד של תעסוקה מלאה ואיכותית כיעד ישראלי של השנים הקרובות. אבל מעל הכול: להבין שאנחנו במצב חירום המחייב ארגון מחדש של כל מערכות חיינו. ולהתנהג בהתאם. להתמודד עם האתגר. לנצח ניצחון של אמת במערכה חסרת התקדים על עתידנו.