מנחם בגין היה איש ארץ ישראל השלמה. בשנת 1977 הוא התחייב שכאשר יצא לגמלאות הוא יתגורר בנאות־סיני שבמדבר סיני. אבל חודשים אחדים אחרי שהיה לראש ממשלה החליט למסור את חצי האי סיני למצרים והביא להחרבתו של היישוב נאות־סיני. הציבור הנאור מחא כפיים.
יצחק רבין היה איש כבוד. ביוני 1992 הוא התחייב שלא ייסוג מרמת הגולן. באספת בחירות בקצרין הוא קבע שמי שירד מרמת הגולן יפקיר את ביטחון ישראל. שנה אחר כך רבין הפקיד את רמת הגולן כולה בידיו של הנשיא הסורי חאפז אל־אסד. הציבור הנאור מחא כפיים.
אריאל שרון היה איש התיישבות. הוא התחייב שדין נצרים כדין תל־אביב. אני עדיין זוכר את השיחות הארוכות שבהן חזר על המחויבות הזאת שוב ושוב. שלוש שנים אחר כך הוא הרס עד היסוד את נצרים ועקר מבתיהם את כל המתיישבים היהודים בחבל עזה. הציבור הנאור מחא כפיים.
עובדות הן עובדות ורשומות הן רשומות. ומה שהעובדות מלמדות הוא שבגין, רבין ושרון הוליכו שולל את בוחריהם. מה שהרשומות זוכרות הוא שבגין, רבין ושרון גנבו את קולות תומכיהם. אבל בכל המקרים הללו הציבור הנאור בישראל הריע למי ששברו הבטחות ומעלו באמון ועשו את ההפך משהתחייבו לעשות. מדוע? מפני שהם פעלו למען השלום. או נגד הכיבוש. או אנטי־ביבי. וכאשר נאבקים למען השלום או נגד הכיבוש או אנטי־ביבי, המטרה מקדשת את האמצעים. גונבי קולות הם גיבורים לאומיים.
למען הסדר הטוב: בעיניי גם מנחם בגין, גם יצחק רבין וגם אריאל שרון הם גיבורים לאומיים. ואני בעד שלום. ואני נגד כיבוש. ואני לא חסיד של ביבי. אבל אני מנסה גם להיות דמוקרט. וכדמוקרט איני יכול לשאת מוסר כפול. איני יכול לשאת התנשאות מתחסדת. אני זוכר שערך קולותיהם של אלה שדעתם שונה משלי זהה לערך הקול שלי. גנבת קולות של הימין איננה חמורה פחות מגנבת קולות של השמאל. על כן קריאות השבר הצדקניות העולות היום מן הציבור הנאור בישראל מעלות על שפתי חיוך מר.
איני לבד. סקר דעת קהל שערך קמיל פוקס השבוע בשביל חדשות 13 העלה כמה וכמה תוצאות מרתקות. 62 אחוזים מהישראלים תומכים בהקמתה של ממשלת האחדות, ורק 22 אחוזים מתנגדים. 47 אחוזים מהערבים הישראלים תומכים בהקמתה של ממשלת האחדות, ורק 30 אחוזים מתנגדים. 57 אחוזים ממצביעי כחול לבן תומכים בהקמתה של ממשלת האחדות, ורק 33 אחוזים מתנגדים.
מה שהסקר אומר לנו הוא שמצבו המוסרי של בני גנץ אינו נופל במאום ממצבם של מנחם בגין, יצחק רבין ואריאל שרון. בדיוק כמותם הוא הפר באופן בוטה הבטחת בחירות. אבל בדיוק כמותם הוא עשה זאת למען האינטרס הלאומי. ובדיוק כפי שפניות הפרסה שלהם קיבלו לגיטימיות כי נהנו מתמיכתם של רוב הישראלים, כך גם פניית הפרסה שלו. רוצים להעלות על המוקד את ראש ממשלת האחדות? יפה. ובלבד שתעלו על המוקד גם את ראשי ממשלות השלום עם מצרים, אוסלו וההתנתקות.
אבל הסקר אומר לנו דבר נוסף. הוא חושף את ערוותו של השיח הישראלי. קראתם עיתונים בשבוע האחרון? צפיתם בטלוויזיה? נכנסתם לטוויטר ולפייסבוק? בכל הבימות המרכזיות של הדיון (כולל כיכר הבימה) היחס אל ממשלת האחדות החדשה עומד ביחס הפוך ליחס של הציבור הרחב אליה. ליכודניקים, מתנחלים, דוברי רוסית וחרדים רגילים לתופעה הזאת. הם חיים איתה כבר דור או שניים. אבל הפעם נחשף אליה קהל חדש: הרוב הדומם של בוחרי כחול לבן. אלה שחושבים ששלטון היחיד של נתניהו מסוכן – אבל מבינים שחצי עם הצביע לו. אלה שיש להם ויכוח עמוק עם הימין – אבל מבינים שישראל זקוקה כעת לאחדות. אלה שלא רק מפגינים למען הדמוקרטיה אלא מפשילים שרוולים, נכנסים לבוץ ומנסים להציל אותה.
לישראלים הטובים שהצביעו לרשימה המשותפת, לעבודה ולמרצ יש זכות מלאה לכעוס ולמחות. לישראלים המצוינים שהצביעו לאסכולת עופר שלח יש זכות מלאה להרגיש מרומים ונבגדים. אבל על 22 האחוזים לזכור: אין להם מונופול על הדמוקרטיה. הם פחות מרבע מהציבור הישראלי. ובדמוקרטיה יש לשמור על זכויותיו של המיעוט – אבל יש לכבד את החלטות הרוב. גם אם הוא רוב לא אופנתי. גם אם הוא רוב לא תל־אביבי. גם אם הוא רוב דומם.