איני מכיר את דינה דיין. אני רק יודע שהיא הייתה מועמדת מסוג אחר (אישה חרדית ומזרחית ממצפה־רמון) להנהגת תנועת העבודה – שדחתה אותה. אבל הטור שפרסמה דיין בעיתון גלובס באמצע השבוע טלטל אותי. הנה שורות נבחרות מתוכו: "השתתפתי בהפגנה הראשונה והגדולה בבלפור בירושלים, אך יצאתי משם לפני שהיא קרסה לאלימות ואנרכיה משתוללת… הרגשתי שהמחאה מאבדת את מטרותיה ועזבתי. ברחוב הירושלמי המחשיך קיבלתי את 'קריאת ההשכמה' בצורת יריקות שנמרחו על שמלתי. יריקות שירקו עליי שני צעירים בבגדים ובדגלים שחורים. הם לא זיהו אותי ואת כוונותיי. הם פשוט ירקו על אישה דתייה שהלכה לתומה ברחוב. נדמה לי שכל אישה הייתה עומדת ובוכה מיחס כזה. וזה גם מה שאני עשיתי. הדמעות של העלבון והכעס פשוט זלגו. עלבון מעורב בייאוש על המקום שהידרדרנו אליו. על השנאה למה ולמי שהם לא אתה".
אני מודה: גם בעיניי שלי עלו דמעות. כאשר קראתי את דבריה של דיין וכאשר ראיתי לנגד עיניי את דיין מותקפת ברחוב ירושלמי מחשיך סערתי כפי שלא סערתי זמן רב. מה קרה לנו? מה לעזאזל קרה לנו? מדוע איננו מסוגלים עוד להקשיב זה לזה ולדבר זו עם זו ולכבד אלה את אלה? מדוע איננו יודעים עוד לנהוג כאחים ואחיות, כאזרחים ואזרחיות, כבני אדם? ומה היא מחלת הנפש הלאומית אשר גורמת לאנשי ימין להתייחס אל אנשי שמאל כאל בוגדים סמולנים ולאנשי שמאל להתייחס לאנשי ימין כאל ביביסטים פאשיסטים? וכל הרפש המורעל הזה שהרשתות החברתיות מלאות בו. כל ההסתה המרעילה שהתקשורת גדושה בה. והנגיף הנורא שתקף שני צעירים נושאי דגלים שחורים וגרם להם לירוק על אישה ברחוב אך ורק מפני שהיא מזרחית, שומרת מצוות וחובשת שביס.
שיהיה ברור: הבעיה אינה במחאה (הלגיטימית) נגד נתניהו. רוב המפגינים בירושלים ובתל־אביב הם אנשים טובים ואזרחים טובים ופטריוטים ישראלים. הפקרנו כאן דור שלם והוא חש שאין לו אב פוליטי ואין לו אם פוליטית ואין לו בית. והדור הזה זועק עכשיו בדרישה נכונה לצדק חברתי ולישראל אחרת. כאבם של הצעירים אמיתי. מצוקתם עמוקה. זכותם המלאה לנסות לנער מאדישותו שלטון אשר במידה רבה התנתק מהמציאות והתנתק מהעם.
ושיהיה ברור: הבעיה היא לא רק בשמאל. הימין הישראלי קידם בעשור האחרון שיטה פוליטית של הפרד ומשול. שרים בכירים בליכוד אמרו דברים מחרידים על מתנגדיהם ומבקריהם. ארגוני ימין ניהלו מסעות הסתה פרועים נגד כל ארגון או התאגדות או אדם שאיימו על ההגמוניה שלהם. חלק גדול מהמחנה הלאומי עסק בשנים האחרונות באופן כמעט שיטתי בפירוק הלאום, בפילוג החברה ובשיסוי של קבוצות אוכלוסייה אלה באלה.
אבל כעת אין טעם לעסוק בשאלה מי התחיל. ומי אשם יותר. כולנו הידרדרנו במדרון החלקלק. כולנו זרענו רוח וקוצרים סופה. נסחפנו אל תהליך שגורם עכשיו לאנשים שהזדעזעו (בצדק) מתצלום של רבין במדי אס־אס לשאת בהפגנות תצלום של נתניהו במועל יד. תהליך שגורם עכשיו לאנשים המדברים על שלום ואחווה ושלטון החוק לערוך לינץ' אלים בבלש משטרה. תהליך שגורם עכשיו לצעירים בבגדים שחורים הנושאים דגלים שחורים לירוק על אישה ברחוב אך ורק מפני שהיא חרדית מזרחית. לבכות. לקרוע בגד ולבכות.
הגל הראשון של הקורונה חשף את ישראל במלוא גדולתה: מנהיגות הרואה את הנולד, מערכת בריאות איכותית, אוכלוסייה צעירה וחברה מגויסת. הגל השני של הקורונה חושף את ישראל בחולשותיה: מנהיגות מסואבת ומנותקת, מערכת ממשלתית חלשה, אוכלוסייה במבוכה וחברה שסועה. אבל הדבר החמור ביותר שמתגלה לנגד עינינו כעת הוא חוסר היכולת שלנו להתאחד ולהתעלות אל מול אתגר כמעט קיומי. גם כאשר הנגיף מכה בנו ומשתק את הכלכלה שלנו ומאיים על העתיד שלנו איננו מסוגלים לסגור שורות ולהתגבר על מחלוקות. כבר איננו יודעים לנהוג כאורגניזם חי ובריא המגונן על עצמו.
בשבוע הבא תשעה באב. ואנחנו זוכרים על מה ולמה חרב הבית. אבל אנחנו נוהגים כמו לא למדנו דבר ולא שכחנו דבר. אנחנו חוזרים על אותו דפוס חולני של מלחמת אחים והרס עצמי. אל מול אתגר לאומי עליון – הממשלה לא מתפקדת. האופוזיציה לא מתעלה. העיסוק העיקרי של המנהיגים לכאורה הוא באינטרס האישי שלהם ובשנאת האחר. ובאין הנהגה לאומית ראויה – המערכה הממלכתית אשר אמורה להגן על כולנו ולשרת את כולנו משותקת. העם במצוקה נוראה. מדינת ישראל הופכת למדינה בהפרעה. מדינה בנבצרות. מדינה שאינה אחראית עוד למעשיה.