בשנים האחרונות מתחוללת בישראל מלחמת אזרחים תודעתית. דם (עדיין) לא נשפך. חיי אדם (עדיין) לא אבדו. אבל מה שמתרחש במערכת הפוליטית ובזירה הציבורית אלים ומסוכן. אין דין ואין דיין. אין חוק ואין כלל. אין עכבה ואין נורמה. אין אמפתיה ואין חמלה. המטרה מקדשת את האמצעים. והמטרה היא על פי רוב לעומתית. לערוף את ראשו (הפוליטי) של נתניהו. לנפץ את גולגלתו (הרעיונית) של השמאל. לנקום באשכנזים. להדוף את המזרחים. להדיר נשים. לרדוף להט"בים. לרמוס ערבים. לעקור מתנחלים. להעיף את החרדים מהעיניים. לוודא שלא יהיו עוד שופטים בירושלים.
למלחמת האזרחים הישראלית שורשים עמוקים. בתוך תוכו השמאל מעולם לא השלים עם תוצאות המהפך של 1977. הוא גם לא קיבל כלגיטימיים את ניצחונותיו של בנימין נתניהו ב־1996, 2009, 2013 ו־2015. עד היום השמאל מסרב להפנים את הציווי הדמוקרטי הראשון: כבוד לעם והרכנת ראש בפני הכרעת העם. לעומת זאת, הימין מתקשה מאוד עם הציווי הדמוקרטי השני: הכרה בערך השוויון, בזכויותיו של המיעוט ובחובתו של שלטון החוק להגן עליהם.
כתוצאה מכך מתחולל כאן מחול שדים. השמאל עושה שימוש יתר בכל הגופים הדמוקרטיים הלא הנבחרים שהוא עדיין חולש עליהם, ואילו הימין עושה שימוש לרעה במנדט שמעניקה לו החלטת הבוחר. כך נוצרת התנגשות חזיתית בין שתי תפיסות שונות בדבר מהותה של הדמוקרטיה הישראלית. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וטלית הישראליות נקרעת לגזרים.
ההתגוששות היא בת ארבעה עשורים. הימין כפה על השמאל באופן כוחני את מלחמת לבנון הראשונה. השמאל כפה על הימין באופן כוחני את תהליך אוסלו. ופסגת קמפ דיוויד. וההתנתקות. אף אחד מהצדדים לא היה רגיש לטיעוניו, זכויותיו, כאביו ופחדיו של הצד השני. אף אחד מהצדדים לא ניסה להגיע להסכמה רחבה. לאורך כל התקופה הזאת הימין חש שהרצפה הדמוקרטית עקומה. נבחריו סבלו מאגרוף הברזל של התקשורת ונסרקו במסרקות הברזל של המערכת המשפטית. על כן הימין החליט ליצוק מעל הרצפה המוטה לכיוון אחד, רצפה המוטה לכיוון אחר. הוא השתלח בשומרי הסף. הוא ניסה להלך אימים על העיתונות. בעברו האחד של המתרס, אנשי ימין חשו שהם אינם מקבלים את יומם בבית המשפט – החוקי והתקשורתי. בעברו האחר של המתרס, אנשי שמאל ראו בעיניים כלות כיצד כל אשר קדוש בעיניהם מנותץ.
בארבע השנים האחרונות הקטטה התעצמה. נתניהו של עידן טראמפ איננו נתניהו של עידן קלינטון־אובמה. הליכוד של יריב לוין ומירי רגב איננו הליכוד של בני בגין ודוד לוי. המתקפה שהימין החדש מוביל על המשפט והתקשורת היא חסרת תקדים. כך גם המתקפה שמנגד. אם בעבר שונאי נתניהו ביקשו לסלק אותו מבלפור, היום הם מבקשים לכלוא אותו במעשיהו. או בכלא איילון. או בכלא שאטה. אם בעבר הפגנות שמאל נשאו בשקט לפידים אל מול משרד ראש הממשלה, היום הן משמיעות רעש מחריש אוזניים אל מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה. ישראל בסחרור של טירוף מערכות. גם ימין וגם שמאל מרימים יד על הליבה הערכית המשותפת, על אושיות הציונות ועל עמודי התווך של הממלכתיות. מלחמת האזרחים התודעתית מביאה אותנו אל עברי פי פחת.
בארבעת החודשים האחרונים המשבר הגיע אל שיאו. מצוקתו האישית של ראש הממשלה גרמה לו להוביל מהלכים שהיו מקוממים גם אותו עצמו לפני שנים ספורות. חולשתו האנושה גרמה לו להיכנע ללא תנאי לקיצונים ולקיצוניות. פוליטיקה של חסינות, התלהמות, קיטוב ושיסוי הביאה אותנו אל שפל המדרגה. תגובת הנגד הייתה תואמת והולמת: הדלפות פרועות אשר זיהמו לחלוטין את התהליך המשפטי שראש הממשלה נתון בו. דפוס התנהגות חסר רסן של גורמים עלומים במשטרה ובפרקליטות אשר הקדים משפט שדה למשפט הצפוי של נתניהו. אגב כך הפכה מערכת הבחירות האחרונה למערכה של הדרת חרדים, הדרת ערבים, הכפשה, השמצה והחרמה. העיוורון של הימין לסיפור של השמאל והעיוורון של השמאל לסיפור של הימין הובילו את שני הצדדים למלחמת חורמה שהכול כשר בה – והכול הפקר.
חברות וחברים, יהודיות ויהודים, ישראליות וישראלים – כך אי אפשר עוד. אנחנו מסכנים את הכול. אנחנו יורים לעצמנו ברקה. אנחנו הופכים לאויב החמור ביותר של עצמנו. דווקא בתקופה שמרבית האיומים החיצוניים על ישראל נחלשו, האיום הפנימי הופך לאיום הקיומי. חייבים לשנות כיוון. וחייבים לשנות כיוון מיד.
הימים אשר יבואו מיד אחרי ראש השנה אכן יהיו ימים נוראים. הם יעניקו לפוליטיקה הישראלית הזדמנות כמעט אחרונה לחזור בתשובה. הם יעניקו לחברה הישראלית אפשרות נדירה לשוב אל הסליחה והמחילה. הגיע הזמן שנבין אלה את אלה: חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, גברים ונשים, יהודים וערבים, אנשי שמאל ואנשי ימין. הגיע הזמן שנקשיב זה לזו. נדבר זו עם זה. נחפש את המשותף ולא את המפריד. נרבה אהבה ולא שנאה. נירגע. נסלח. נתעלה. נחזור אל ערכי היסוד של הרפובליקה הישראלית. נחדש את האמנה היהודית־דמוקרטית. נגבש ממשלה ראויה של אחדות לאומית שתוביל תהליך ארוך, קשה וחיוני של פיוס לאומי.