כשבועיים אחרי מערכת הבחירות הקודמת פרסמתי בעמוד זה את המילים האלה: "באוקטובר 2019 ישראל צועדת בעיניים פקוחות אל עבר שאגת נתניהו אשר תהיה עזה פי כמה משאגת אריה (דרעי). היא תשאב לתוכה חצי עם. היא תקים חומה של אש בין שבט הנאורים (בעיני עצמם) לשבט הנרדפים. היא תעורר רגשות עזים של חמה ואיבה. היא תפתח את הפצעים של שנות החמישים, השישים והשבעים. אחדות לאומית? הצחקתם אותי. שאגת נתניהו תכניס את ישראל למערבולת של שיסוי, הסתה ופילוג שתאפיל על כל מה שראינו כאן בשנים האחרונות".
למרבה הצער, זה בדיוק מה שקרה. בחירות 2020 לא היו משאל עם על ארץ ישראל השלמה או חלוקת הארץ. הן לא היו משאל עם על כלכלה חופשית או צדק חברתי. הן אפילו לא היו משאל עם על מדינה (יותר) יהודית או מדינה (יותר) דמוקרטית. בחירות 2020 היו למשאל עם על בנימין נתניהו: האם הוא רודף או נרדף. ומה שקרה במהלך מערכת הבחירות הזאת הוא שהתחושה שנתניהו נרדף הלכה והתעצמה. הלכה והתרחבה. עד שהיא הפכה לשאגת נתניהו. אשר אכן סוחפת אל תוכה חצי עם. ופותחת את הפצעים של שנות החמישים, השישים והשבעים. ומעוררת רגשות עזים של חמה ואיבה. ומכניסה את ישראל למערבולת של שיסוי, הסתה ופילוג.
על כולנו להבין: עומדים בפנינו שני סיפורים חזקים. על פי הסיפור האחד נתניהו הוא מנהיג מושחת המשתמש בכוחו הפוליטי כדי להימלט ממשפט. ובה בעת הוא הורס את המשטרה, הפרקליטות, מערכת המשפט, הדמוקרטיה והממלכתיות הישראלית.
על פי הסיפור השני נתניהו הוא קורבן של רדיפה אישית, פוליטית ושבטית. האליטות הישנות עושות שימוש במוקדי הכוח האחרונים שנותרו בשליטתן ומפעילות משטר של אכיפה בררנית כדי לחולל פוטש נגד מנהיגו הנבחר של רוב העם.
ואולם, במקום שיתנהל כאן תהליך ציבורי־משפטי מסודר שיקבע באופן ענייני מה הסיפור הנכון, מה שמתרחש כאן בישראל השנה הוא מלחמת חורמה של סיפור בסיפור. גוש המרכז־שמאל כלל לא מוכן להקשיב לטוענים שלא ייתכן שראש הממשלה יודח מתפקידו בגין מעשה שעליו איש מעולם לא עמד לדין (קבלת סיקור אוהד). ואילו גוש הימין כלל לא מוכן להקשיב לטוענים שאדם שנאשם בדין אינו יכול לכהן כראש הממשלה. כחול לבן מגיעה ליותר משלושים מנדטים מפני שבוחריה באמת חוששים שנתניהו יהפוך למעין ארדואן ישראלי. ואילו הליכוד צובר תאוצה מפני שבוחריו חשים שבישראל יש חונטה כמו־טורקית המדברת בשם הנאורות והדמוקרטיה אבל בעצם כופה את ערכיה בכוח על העם.
באף אחד מהמחנות המתגוששים אין נכונות אמיתית להקשיב לסיפור של האחר, להבין אותו ולהפנים אותו. באף אחד מהצדדים אין נכונות להסכים לתהליך מוסכם של בוררות אשר יקבע מי צודק ומי טועה ואם אפשר למצוא איזו דרך מלך. כל מסדר מתגודד סביב הסיפור שלו ומגונן על הסיפור שלו ומנסה להשיג הכרעה מוחלטת מול הסיפור האחר. במקום שנתניהו וגנץ יאחדו את ישראל, משפט נתניהו מחלק את ישראל. הוא הופך את המדינה הישראלית לשדה קרב אלים של מלחמת שבטים.
נתניהו וגנץ אינם הגיבורים האמיתיים של הטרגדיה. הגיבורה האמיתית היא התשלובת התקשורתית־משפטית. במאמר שפרסמתי כאן בחודש אוקטובר כתבתי כך: "האתגר העומד היום בפני אביחי מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן־ארי וחבריהם הוא חסר תקדים. גם במקרה של האזרח בוזגלו ושל האזרחית רבינוביץ' אסור לזייף. אבל במקרה של אדם המייצג שני מיליוני אזרחיות ואזרחים, ניקיון הדעת חייב להיות מוחלט. אם נתניהו אכן העביר כמיליארד שקלים לאיש העסקים שאול אלוביץ' כדי לקבל טובת הנאה אישית – אסור למצמץ. אבל אם נתניהו הוא קורבן של אכיפה בררנית ושל מסעות דיג מושחתים ושל שיטות חקירה ברוטליות – אסור לטייח. הצדק צריך להיעשות בחדר אטום וסטרילי שיש בו אפס סובלנות לטעויות ולהטיות".
זה לא מה שקרה. אופן ההתנהגות של המשטרה והפרקליטות בשרשרת נתניהו היה מופקר. האופן שבו גורמי תקשורת מסוימים דיווחו על פרשיית נתניהו היה מוטה. וכאשר הציבור הרחב צפה באופן שבו התשלובת התקשורתית־משפטית עובדת – הוא התקומם. גאו בו רגשות של זעם אשר הפכו לגורם המרכזי בבחירות 2020. כך שבשעות ובימים שאחרי פרסום המדגמים ביום שני בערב, השאלה לא תהיה רק איזו ממשלה תקום כאן. השאלה תהיה אם התשלובת המשפטית־תקשורתית תעשה סוף־סוף חשבון נפש אמיתי. ותשנה את דרכיה. ותשנה את אורחותיה. ותתחיל לתפקד כשומר הסף האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית.