לבנימין נתניהו אסור לעסוק בפרשת רוני אלשיך. ובפרשת שי ניצן. ובפרשת אבו־אלקיעאן. ובפרשת (הסירוס של) מח"ש. הוא נאשם בפלילים ועליו להרכין את ראשו בפני מערכת הצדק ולהוכיח את חפותו בבית המשפט. ואף שהחוק הישראלי מאפשר זאת, אין זה פשוט כלל שראש הממשלה המכהן נאשם בפלילים. אבל כשראש ממשלה הנאשם בפלילים תוקף יום־יום את המערכת שבפניה הוא אמור לתת את הדין, יש בכך כדי לקעקע את יסודות המשטר הדמוקרטי, לערער את עמודי התווך של הממלכתיות ולהעצים את הבעיה החמורה ביותר המסכנת היום את ישראל: טירוף מערכות. התפוררות מוסדות. אובדן גבולות. כאוס.
אבל כל ישראלי שאינו ראש הממשלה הנאשם בפלילים חייב לעסוק בפרשת אלשיך, ובפרשת ניצן, ובפרשת אבו־אלקיעאן ובפרשת מח"ש. המקבץ של ארבע הפרשות הללו יוצר פרשת־על חדשה: פרשת פרשות נתניהו. הוא מעיד על כך ששומרי הסף בישראל איבדו את דרכם. הוא מוכיח שבישראל אין מי שישמור על השומרים. הוא מוכיח שמשהו רקוב בלב התשלובת הישראלית החזקה ביותר: משטרה־פרקליטות־יועמ"ש־תקשורת.
קחו למשל את הדוא"ל המפורסם של שי ניצן שחשף עמית סגל. לא מדובר בפרוזה אלא בשירה. אין אלה אבני חצץ מילוליות, אלא יהלומים. מתחת לכל מילה שלושה רבדים של משמעות. הנה: "מה גם שאם מתרוממים מעל האירוע ומסתכלים על כלל מערכת יחסי הפרקליטות־משטרה, להסלים כעת את המריבה, רק יעשה טוב למי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק, ודי לחכימא. המפכ"ל אכן פעל פה באופן שערורייתי, אך יש אינטרסים של המדינה שצריך לשקול".
"אם מתרוממים מעל האירוע"? תפקידם של אוכפי חוק הוא לעסוק אך ורק באירוע. בעובדות. ביחיד העומד לפניהם. אסור להם בתכלית האיסור להכפיף את עניינו לשיקולי־על מכל סוג. זה בדיוק ההבדל בין מערכת המשפט למערכת הפוליטית. וכשמערכת המשפט חדלה לשמור על כלל הזהב הזה, היא הופכת למערכת פוליטית. מהסוג הנחות, המסוכן והברוטלי ביותר.
"מסתכלים על כלל מערכת יחסי הפרקליטות־משטרה"? לאוכפי חוק לא אמורה להיות אג'נדה. אנחנו מעניקים להם זכות ייחודית ומפקידים בידיהם כוח ייחודי – לחרוץ גורלות – שאין לחברי מרכז מפלגה או ללוביסטים. ואנחנו עושים זאת בהנחה שהם יהיו ענייניים וישרים וחסרי פניות. אבל אם אוכפי החוק מנצלים את הזכות הייחודית ואת הכוח הייחודי כדי לקדם את האינטרסים של הארגון שלהם – כמותם כחברי מרכז מפלגה וכלוביסטים. אין עוד כל הצדקה לכך שיופקדו בידיהם הזכות והכוח לחרוץ גורלות.
"רק יעשה טוב למי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק"? "ודי לחכימא"? חם, חם מאוד, לוהט. עכשיו אנחנו כבר מגיעים אל תפוח האדמה עצמו. נתניהו. ברור לחלוטין שהכוונה לנתניהו. והאמירה המובלעת לגבי נתניהו: הוא לא חשוד, הוא לא נחקר, הוא לא נאשם. הוא אויב. בינינו לבינו שוררים יחסי מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה, אין גינונים ואין נימוסים. אין נורמות ואין כללים. גם אין חוק. הקם להורגך השכם להורגו.
"יש אינטרסים של המדינה שצריך לשקול"? יצא המרצע מן השק. העניין שלנו כאן אינו בירור האמת ואינו עשיית משפט ואינו רדיפת צדק. העניין שלנו הוא הגנה על ישראל. שהיא, באופן טבעי, ישראל שלנו. ישראל כפי שאנחנו רואים אותה וכפי שאנחנו אוהבים אותה. ישראל בצלמנו ובדמותנו. ולכן לא ראש הממשלה הוא שמייצג את המדינה, ולא נבחרי הציבור הם שמבטאים את ערכיה וצרכיה של המדינה. אנו, אנו בפרקליטות, שומרי החומות של המדינה. אני, אני שי ניצן, שומר החותם של המדינה. המדינה היא אני, שי ניצן.
איני יודע אם בנימין נתניהו זכאי או אשם. בית המשפט יקבע. אך ורק בית המשפט יקבע. אחרי החשיפה המחרידה של עמית סגל, אני יודע שאופן ניהולן של חקירות נתניהו היה מופקר. לרוני אלשיך ולשי ניצן אין תשתית ערכית דמוקרטית שנדרשת כדי להעמיד לדין ראש ממשלה נבחר באופן ראוי. ידם לא רעדה במקום שהייתה אמורה לרעוד. בטנם לא התהפכה במקום שהייתה אמורה להתהפך. ליבם לא היה נקי. על כן אני חושש שהרע מכול עוד לפנינו. תיבת פנדורה נפתחה זה עתה, והיא תיבה מלאה, גדושה – ומצמררת.