כמעט כל אמריקני שאני פוגש בזמן האחרון שואל אותי את אותה שאלה: מדוע הישראלים מעריצים את דונלד טראמפ? ומכיוון שרוב האמריקנים שאני פוגש הם יהודים־ליברלים־דמוקרטים, אל השאלה מתלווה על פי רוב איזו נימה של תדהמה ובעתה. איך ייתכן, הם תוהים, שהמדינה שאנחנו אוהבים כל כך מאוהבת באדם שאנחנו שונאים כל כך? איך ייתכן, הם אומרים, שהעם של הספר, עשרת הדיברות וחזון הנביאים מוקסם ממנהיג כל כך כוחני ותזזיתי?
התשובה מעט ארוכה – אך פשוטה. המזרח התיכון הוא אזור בלתי תקין פוליטית. בשכונה שלנו אין שלום קנטיאני. ואין חוק בינלאומי. ואין דמוקרטיה ליברלית. אין שוויון לנשים, אין שוויון ללהט"בים, אין הגנה על מיעוטים. על כן כל אדם תקין פוליטית אינו מבין את השכונה שלנו. אמריקנים, אירופים וישראלים המחויבים לאוטופיה מדינית־מוסרית נדחים על ידי השכונה שלנו. כאשר ביל קלינטון וברק אובמה ניסו לייבא לכאן שלום־של־הרווארד, הם התנפצו אל סלעי המציאות. כאשר ג'ורג' בוש והניאו־שמרנים ניסו לייבא לכאן דמוקרטיה־של־ג'פרסון הם נהדפו. כאשר האיחוד האירופי מטיף כאן חוק, לגיטימיות ומתינות – הוא הופך את עצמו לבלתי רלוונטי. וכאשר האקדמיה והתקשורת במערב מנסים לכפות על המתרחש כאן את מושגיהם הנאצלים – הם פשוט אינם מבינים את המתרחש בין מאוריטניה לאפגניסטן. ההתנגשות החזיתית בין תרבות התקינות הפוליטית ובין המציאות המזרח־תיכונית גורמת לרבים וטובים לצעוד במצעד של איוולת.
ישראל הייתה במשך שנים הקורבן המובהק של מצעד האיוולת. כאשר ישראלים למודי ניסיון ניסו להזהיר ב־2003 שהמזרח התיכון עוד לא בשל לדמוקרטיה מערבית – הם נדחו בבוז. כאשר ישראלים מצולקי מציאות ניסו לומר ב־2011 שהאביב הערבי יוביל לאסון – הם נזרקו מכל המדרגות. כאשר ישראלים פקוחי עיניים ניסו להסביר שעדיין אי אפשר לחתום כאן על הסכם שלום כולל וסופי – הם הושתקו בגסות. צפון אמריקה ומערב אירופה לא רצו לשמוע את האמת על תוכנית הגרעין האיראנית. ועל הקיצוניות הפלסטינית. ועל הקנאות האסלמית. ועל חוסר התפקוד של מדינת הלאום הערבית. פעם אחר פעם התקינים פוליטית התעקשו לעשות טעויות ענק נשגבות – שעליהן גם הם וגם ישראל שילמו מחירים גבוהים.
כך שאפשר להבין מדוע ל־71 אחוזים מהישראלים יש אמון בדונלד טראמפ (על פי סקר פיו האחרון). הם מתענגים על כך שסוף־סוף יושב בבית הלבן נשיא שהוא באופן מובהק בלתי תקין פוליטית. דונלד טראמפ אמנם גדל בניו־יורק, אבל היה יכול להסתדר מצוין בכל בירה ערבית. הכוחות המניעים אותו – כוח וכבוד – הם הכוחות המניעים את המזרח התיכון. חוק העל המנחה אותו – שרידותו של החזק – הוא חוק העל של השכונה שאנחנו חיים בה. טראמפ הוא לא בדיוק אחד משלנו, אבל הוא אחד מהרובע הקשוח שאנחנו חיים בו. הוא לא קרא את אדוארד סעיד. אין בו רגשות אשם על 300 שנות קולוניאליזם מערבי. ועל כן המסרים שהוא מעביר למזרח התיכון הם מסרים שהמזרח התיכון מבין: כוח. ועוד כוח. ועוד הרבה כוח.
אבל אף שאפשר להבין את הישראלים שמתרפקים על טראמפ – הם טועים. בלי נבוט גדול ביד אי אפשר לשרוד בסביבה האלימה שלנו. אבל ההתמכרות לנבוט מסוכנת. בלי כוח מוחץ לא נחיה כאן ולו יום אחד. אבל פולחן הכוח גורע מהכוח. ומהתבונה. ומהמוסר. הוא שוחק גם את הנשמה וגם את משמעות החיים (הלאומיים).
מה שהיה מטריד בנחשול ההערצה לטראמפ, שפקד את ישראל אחרי חיסול סולימאני, היה היעדר סימני השאלה. היעדר המחשבה על הצעד הבא. היעדר הדיון על ההשלכות ארוכות הטווח. נכון, יש בעיות שאפשר לפתור במהלומה אחת של פטיש חמישה קילו. אבל כאשר מתחילים להאמין שכל האתגרים הם מסמרים וכל הפתרונות הם פטישים – מתחילים להסתבך. ומאבדים את הצפון. מאמצים גישה כוחנית פשטנית שעלולה להוביל למצעד איוולת משלה.
כאזרחי ישראל מצבנו שונה ממצבם של יהודי התפוצות, שהם אזרחים אמריקנים. אין זה תפקידנו לבקר את הנשיא. להפך, עלינו להודות לו על כל מה שעשה למעננו. בדיוק כפי שהיינו אמורים לנהוג כבוד בברק אובמה, עלינו לנהוג כבוד בדונלד טראמפ. אבל אין פירוש הדבר שעלינו לסגוד לטראמפ. או לאמץ את תפיסת עולמו. המשימה המוטלת עלינו היא למצוא את האיזון הנכון שיגונן גם על ערכינו וגם על קיומנו. עלינו לשמור מכל משמר את נפשנו בשעה שאנחנו שומרים מכל משמר על חיינו.