מלחמת יום הכיפורים 2020 התחילה ללא צפירות. שום אזעקה לא פילחה את החלל בשעת אחר צהריים ביום הקדוש. להפך. מה שאפיין את מלחמת יום הכיפורים החדשה הוא שבשום שלב לא הושמעה בה ולא נשמעה בה אזעקת אמת. הממשלה, מערכות המדינה וגם הציבור התנהלו בחצי השנה הראשונה של מלחמת הקורונה כאילו אין מלחמה בארץ. כאילו אין מגפה בעולם. כאילו אפשר להמשיך לנהל את המדינה כפי שמנהלים עיירה יהודית במזרח אירופה, ולנהל את מלחמות היהודים כבימי שגרה. כי המחדל החמור ביותר של מלחמת יום הכיפורים הנוכחית הוא מחדל חוסר המודעות, שממנו נגזר המחדל של חוסר המיקוד, וממנו נגזר המחדל של חוסר התפקוד.
במלחמת יום הכיפורים 2020 יש קונספציה. וליתר דיוק: סדרת קונספציות. שהרי היה מודיעין. ידענו מה קרה בסין ומה קרה באיטליה ומה קרה בבריטניה. וידענו כיצד התמודדה טאיוואן וכיצד התמודדה ניו־זילנד וכיצד התמודדה דרום־קוריאה. ראינו את ריכוזי הענק של הקורונה קרבים אל גבולותינו. וראינו אותם פורצים את הקווים וממוטטים את המעוזים. ובכל זאת דבקנו תחילה בתפיסה השגויה ש"האמצעי המיוחד" של הסגר יעשה את העבודה. ודבקנו בהמשך בתפיסה השגויה שהסכנה חלפה, ובתפיסה השגויה שלא נורא. שלוש קונספציות דוגמטיות ואוויליות הנחו את האופן שבו לא ניהלנו את המלחמה נגד המגפה בין פורים לראש השנה.
למלחמת יום הכיפורים 2020 אין חיים ברלב ואין אריק שרון. אין מבוגר אחראי ושקט שייכנס אל מוצב הפיקוד אפוף ההיסטריה וירגיע את הרוחות, ואין מצביא מבריק ונועז שידע לקרוא את המפה, ליזום ולהבקיע. ההנהגה הלאומית פועלת לאט בסרבול נרפה. מה שמאפיין אותה יותר מכול הוא הבינוניות והאפרוריות. אין ברק בעיניים ואין סכין בין השיניים. לעיתים נדמה שאין ממשלה בישראל ואין ממשל בישראל ואין גוף מדיני מתפקד. ועד קהילה של עסקנים צרי אופקים יושב בבור וחוטף מהלומה אחרי מהלומה. באין חיים ברלב ואין אריק שרון, אין מי שיהפוך את הקערה על פיה. אין מי שימנע מישראל להידרדר לאסון.
למלחמת יום הכיפורים 2020 יש מוטי אשכנזי. אלפי מוטי אשכנזי. שהם באמת־באמת אנשים מצוינים, פטריוטים, המנסים להגן בגופם על הדמוקרטיה. אבל בניגוד למוטי אשכנזי של אחרי המחדל, הם לא ממתינים להפסקת האש ולשחרור המילואים אלא מתעקשים לעמוד תחת חלונות ביתה של גולדה מאיר ולהקים מהומת אלוהים בשעה שהיא מנהלת מלחמה. הם מתעקשים לומר שבעצם הדיוויזיות המצריות והסוריות הן לא הבעיה. ממשלת המערך היא הבעיה. אין צורך באחדות לאומית ובאחווה ישראלית של זמן חירום, יש צורך במהפכה עממית בעת מלחמה. המופת הוא לא המופת של ישראל 1973, אלא של רוסיה 1917. הצדק של המהפכה מוחלט. המטרה מקדשת את האמצעים. ואם המדינה מתפוררת בזמן מגפה – שתתפורר. אם החברה מתנפצת לרסיסים בעת הקורונה – שתתנפץ. המחאה לפני הכול.
למלחמת יום הכיפורים 2020 יש ראש ממשלה. כמו גולדה מאיר, הוא נושא באחריות הכוללת לכך שישראל לא הייתה ערוכה למערכה. היא הייתה יהירה, והניחה למוסדות המדינה ולשירות המדינה להחליד. היא הייתה זחוחה, והותירה את הימ"חים של הלכידות והאחווה ריקים. היא לקתה בעיוורון, ולא ראתה שהביטחון הלאומי האמיתי בסכנה והחוסן הלאומי מתנוון. לכן היא נקלעה לסחרור של אובדן שליטה ואובדן לגיטימיות ואובדן אמון. גולדה הצטערה עד יומה האחרון על שלא פרשה בשיא. כך יקרה גם ליורש שלה. אשר טרגדיה רב־ממדית מכה עכשיו בו, בשלטונו ובמורשתו.
אבל למלחמת יום הכיפורים 2020 יש בראש ובראשונה קורבנות. עד שהשופר יתקע במוצאי יום הכיפורים יהיו לנו כ־1,400 מתים. יותר מבמבצע סיני, במלחמת ששת הימים, במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת לבנון השנייה. עד שנדליק נר שמיני של חנוכה, יהיו לנו קרוב ל־3,000 מתים. יותר מבמלחמת יום הכיפורים. מאות אלפים יאבדו את מטה לחמם. מיליונים יאבדו את האמון במדינתם. הפגיעה הכלכלית, החברתית והערכית של מלחמת הקורונה תהיה קשה יותר מבכל מלחמה אחרת מאז תש"ח. כך שמלחמת יום הכיפורים 2020 היא קו פרשת המים בתולדות ישראל. מחדליה, כשליה וכישלונותיה הם אזעקת האמת, המחייבת אותנו להתחיל לתכנן כבר עתה את השיקום של אחרי המלחמה ואת ההשקה של רפובליקה ישראלית חדשה. לעיתים נדמה שאין ממשלה בישראל – ועד של עסקנים צרי אופקים יושב בבור וחוטף מהלומה אחרי מהלומה.