השקט אינו מפתיע: אחרי מערכת בחירות מכוערת ראשונה ומערכת בחירות מכוערת שנייה, מערכת הבחירות המכוערת השלישית משאירה את הישראלים אדישים. ומותשים. ומבואסים. הרוב המכריע אינו מתלהב עוד מבנימין נתניהו ואינו מתלהב עדיין מבני גנץ ואינו מתלהב מהמסרים השחוקים של שניהם. הדלות הרעיונית משמימה. השיממון המנהיגותי מעיק. ההכפשות וההחרמות ההדדיות מעוררות קבס. אפילו בני בן העשר דניאל אומר לי: "אבא, כל מה שמדברים עליו בקמפיין 2020 הוא על עם מי הוא ישב (טיבי) ועל עם מי אנחנו לא נשב (ביבי) ועל מי משקר לגבי עם מי הוא ישב או לא ישב (ליברמן? בנט?)". אין זה מפליא אפוא שעשרה ימים לפני יום הבחירות אין חשמל באוויר. ואין להט ברחובות. ואין חום בלבבות. הפוליטיקאים שהמאיסו את עצמם על כולנו הותירו אותנו אדישים, מעט מדוכדכים וסובלים מבחילה.
אבל השקט בכל זאת מוזר. שבועיים אחרי שנטיל (או לא נטיל) את פתקינו אל תוך הקלפיות יתחיל בירושלים משפטו של ראש הממשלה המכהן. גם מי שמאמין שנתניהו מושחת עד צוואר וגם מי שמאמין שנתניהו נרדף עד צוואר יודע שזה אירוע חסר תקדים. לא היה דומה לו בתולדות ישראל. כחודשיים־שלושה אחרי שנטיל (או לא נטיל) את פתקינו אל תוך הקלפיות, ראש הממשלה ינסה לספח את בקעת הירדן ואת היישובים היהודיים ביהודה ושומרון. גם מי שרואה בסיפוח גאולה וגם מי שרואה בו אסון יודע שזה אירוע חסר תקדים. לא היה דומה לו בתולדות ישראל. ובכל זאת שני אירועי הענק הללו, אשר ממתינים מעבר לפינה, אינם חודרים את אדרת האדישות והאטימות שהציבור הישראלי התעטף בה. פוליטיקה ירודה הצליחה להקות את חושינו ולערפל את תודעתנו ולגרום לנו להתעלם מהניצב בפנינו.
שאלת מיליון הקולות היא את מי השקט משרת. יש הטוענים שמאחורי מסע הבחירות חסר ההשראה של כחול לבן עומדת תובנה עמוקה. לא לעשות גלים, אומרת התובנה. גלים משרתים את נתניהו. מכיוון שהמיאוס מביבי של שבט רק־לא־ביבי כל כך עמוק, אין שום צורך לדפוק בתופי הטם־טם, לרקוד סביב המדורה ולצאת במחולות מלחמה. גם לא כדאי לבלבל את שונאי נתניהו או לפלג אותם באמצעות היגד משמעותי כלשהו. להפך. אפשר לסמוך עליהם שיתייצבו ביום הבוחר בקלפי וישימו קץ לשלטונו של השליט. וצריך לשאוף לכך שאוהדי נתניהו יהיו רדומים ככל האפשר. על כן מה שנראה כקמפיין־נטול־קמפיין הוא בעצם אסטרטגיה מתוחכמת. ככתם רורשאך, כחול לבן אינה מרגיזה אף אחד ומאפשרת לרבים למצוא בה את אשר הם מבקשים. חולשתה היא עוצמתה. אפרוריותה היא סודה. בשקט בשקט, בלי להתלהם, בני גנץ יפתח פער של שלושה עד שישה מנדטים מול הליכוד. המשפט בירושלים ישלים את המלאכה. מהפך.
מנגד עומד התקדים של 2015. שום דבר לא דומה לשום דבר, כמובן. וכעת נתניהו הוא רץ מרתון אשר על כתפיו מונחת המשקולת הכבדה של שלושה כתבי אישום. אבל יש דמיון מבני מסוים בין מה שקרה למחנה הציוני לפני חמש שנים ובין מה שקורה לכחול לבן עכשיו. בתחילה היה איחוד מחולל אנרגיה (הרצוג־לבני אז, גנץ־לפיד־אשכנזי־יעלון כעת). אחר כך היה קמפיין מוצלח של תקווה, אשר הוביל לתוצאות טובות מאוד בסקרים, אשר גרמו לשאננות. כך שבשלב ההכרעה, בעוד נתניהו הלך מתחנת רדיו לתחנת רדיו והצית אש, המחנה הציוני ישן בעמידה. ובעוד הברנז'ה לעגה לביבי (היסטרי, היסטרי), ביבי כבש מחדש את העם. האם בצורה אחרת ובממדים אחרים זה מה שקורה גם עכשיו? האם הפער בין הישנוניות של כחול לבן ובין האנרגטיות של נתניהו יביא לכנסת גוש ימין בן 57־59 מנדטים?
בחודשים האחרונים אני במסע בארץ. לא נואם, אלא שומע. לא מטיף, אלא מקשיב. והתחושות שאני פוגש מחוץ לגוש דן אמורות להדאיג את כחול לבן. יותר מדי פעמים אומרים לי שגנץ הוא הרצוג גבוה. יותר מדי פעמים ליכודניקים מספרים לי שהפעם הם יביאו לקלפי גם את הדודה (שלא הצביעה בספטמבר). התחושה שישראל בסבבה חזקה. התחושה שנתניהו סובל מאכיפה בררנית מחלחלת. יש עייפות מהאיש ששלט כאן 14 שנים – אבל גם הקסם שהיה לכחול לבן בראשית הדרך הולך ומתפוגג. כך שאם הקוקפיט של כחול לבן לא רוצה לחזור על הטעות של בוז'י־ציפי, כדאי לו להתעורר. וכדאי לו לעשות דבר מה. אולי אפילו לומר אמירה. להציע חזון של הדקה התשעים. ההימור על גלישה ללא גלים אל הניצחון משחק כרגע לטובת נתניהו.