כידוע, בנימין נתניהו הוא קוסם. את השליטה שלו בישראל באחת עשרה השנים האחרונות ביסס הקוסם על קסם כפול: יציבות וזהות. מצד אחד נתניהו העניק לאזרחי ישראל שלושה נכסים יקרים: יציבות (אסטרטגית); יציבות (כלכלית); יציבות (פוליטית). מצד שני הוא שיסה אותם אלה באלה באמצעות ניהולה של מלחמת זהות שבטית, אכזרית ומתמשכת. כך באה לעולם ישראל דו-קומתית. בקומה האחת, התחושה היתה שהחיים סבבה. אין מלחמות, אין טרור קטלני ואין הרג המוני. קונים מכוניות, אוכלים במסעדות, נוסעים לחופשות קיץ ביוון. גאים מאוד במדינה המצליחה להיות אי של בטחון באוקיאנוס של כאוס ונווה של שיגשוג במדבר של מצוקה. אבל בקומה השנייה, התחושה היתה שיש אוייב פנימי (סמולנים, עיתונאים, משפטנים) אשר בו חייבים להילחם. ואשר אותו חייבים להכריע. כך נוצר מצב שבו הרוב הימני בישראל חש שנתניהו גם מבטיח לו חיים טובים וגם שומר על המולדת. גם מפנק וגם עומד בשער. גם מגן על החיים עצמם וגם מגונן על העם מפני האליטות המתנשאות.
הגל הראשון של הקורונה העצים את הקסם של הקוסם. שוב התברר שביבי יודע לזהות איומים טוב יותר ומוקדם יותר מאחרים. שוב התברר שישראל היא מדינה חזקה ואמיצה ומדהימה – חבל על הזמן. שיעור התמותה כאן היה נמוך, התחלואה נבלמה והמדינה היהודית היתה למובילה עולמית. בה בשעה השמאל השחור נתפש כקטנוני, נירגן ומסוכן. גם בימים של משבר לאומי חמור, הוא לא הפסיק לרדוף את אהוב-העם. על כן התבססה בארץ תחושה של גאווה לאומית מחד ושל תיעוב-החמוצים מאידך. התחושה הכפולה הזאת חיזקה מאוד את נתניהו. הרגש אשר הביא אותו ל-40 מנדטים בסקרים היה רגש עז: אין בלתו; אחד בדורו; מלך.
אבל הגל השני של הקורונה מערער את מעמדו של המלך. באופן כמעט שיטתי, הקורונה מפרקת עכשיו את נוסחת הקסם. באופן כמעט טראגי, המגיפה שוללת מהקוסם את כוחו המאגי. כי כאשר בישראל יש כמעט אלף נדבקים ביום – אין אימון בממלכה. כאשר בישראל יש קרוב למיליון מובטלים – אין תחושה של שפע. היציבות מתמוססת. אווירת הסבבה מתפוגגת. קונים פחות מכוניות, לא אוכלים במסעדות, לא נוסעים לחופשות קיץ ביוון. המדינה היהודית איננה עוד החניכה המצטיינת של העולם המתקדם, אלא התלמידה הנחשלת. ממלכת נתניהו היא כבר לא אי יציב של בטחון ולא נווה מדבר של שיגשוג – אלא רפסודה רעועה המטלטלת על גלי סערה.
העניין הפוליטי ברור: אוהדי נתניהו הם שחקני נשמה. הם מצביעים עם הלב. אבל כאשר הארנק מתרוקן, הנשמה משתתקת. כאשר הבטן ריקה – קירקורי הרעב גוברים על נהמת הלב. ומכיוון שאת המהלומה הכואבת ביותר הקורונה ומחדלי הקורונה מנחיתים דווקא על הבייס של ביבי – הבייס מדמם. באין בטחון כלכלי ובאין בטחון תעסוקתי ובאין יציבות – אין עניין במלחמות זהות. ובשופטים. ובעיתונאים. ובסמולנים. כאשר המצוקה חונקת, הקוסם כבר לא קוסם והמלך איננו מלך. לנגד עינינו הגוליבר של הפוליטיקה הישראלית הופך לגוליבר קשור בעבותות. מצבו קשה עד אנוש.
אבל העניין הוא לא רק פוליטי. מה שהגל השני של הקורונה עושה הוא לחשוף את חולשותיה של ישראל-של-נתניהו. היציבות של העשור האחרון לא נוצלה כדי לבנות כאן מדינת מופת. השיגשוג של שנות ביבי הסתיר מאחוריו פערים חברתיים מחרידים, שירות מדינה חלש ומימשל שאינו תקין. מלחמת האזרחים המתמשכת פוררה את הממלכתיות וקרעה את החברה לגזרים. במקום להיות למעצמה של חוסן-לאומי ישראל היתה לחלון ראווה מפואר אשר מאחוריו תערובת ייחודית של עשייה, כישרון ורקב. על כן, כאשר הנגיף איתגר אותנו בפעם השניה – לא עמדנו באתגר. פתאום התברר שסיפור-ההצלחה הישראלי הוא בחלקו סיפור מדומיין.
האם פירוש הדבר שנתניהו גמור? לא בטוח. ראש הממשלה המכהן הוא עדיין שחמטאי-על אשר עשוי להפתיע במהלכים שוברי שוויון. אבל מה שהתברר ביולי 2020 הוא שמלכות נתניהו הסתיימה. אם ביבי חפץ חיים – הוא חייב להמציא את עצמו מחדש. ועליו לאמץ תפישת עולם אחרת ודרך התנהלות אחרת. אחרי שהקסם הישן של הקוסם פג, הוא זקוק עכשיו לקסם חדש. מה שהיה לא יהיה עוד.