ארי שביט | על מה אנחנו נלחמים ארי שביט

על מה אנחנו נלחמים

מאמרים / כאן ועכשיו / על מה אנחנו נלחמים

אז זהו, יצאנו לדרך. הדילים נסגרו. ההדחות בוצעו. רשימות המועמדים הוגשו במשכן הכנסת. כעת הכול ערוך ומוכן. אחרי שמצאו את מקומם בזירת ההיפודרום, סוסי המירוץ והמרכבות הרתומות אליהם עומדים על קו הזינוק. עוד רגע הם ישעטו קדימה, יעשו ככל יכולתם להכשיל זה את זה – ויעלו אבק רב. כך שזה הרגע האחרון להתבונן סביב ולשאול את עצמנו על מה בעצם הבחירות האלה. לשם מה מירוץ הסוסים הזה. ולאן אנחנו בעצם רצים.

הבחירות האלה הן קודם כול משאל עם על נתניהו. אחד מבכירי כחול לבן אמר אחרי מערכת הבחירות הקודמת שראש הממשלה הביא לקלפיות כמעט 2.3 מיליון בוחרים: 1.11 מיליון שהצביעו בעדו ו־1.15 מיליון שהצביעו נגדו. הצירוף הייחודי של עוצמות נתניהו וחולשות ביבי גורם לכך שהאיש שואב את כל החמצן הפוליטי מהחדר הישראלי. בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית בימים אלה יושב נתניהו עם סיגר. אוהביו ושונאיו, מעריציו והבזים לו – כולם לא יכולים להשתחרר ממנו.

במובן מסוים כך היה גם במערכות הבחירות של 1996, 1999, 2009, 2013, 2015 ו־2019. אבל התופעה רק מתעצמת. והיא הופכת לפתולוגיה לאומית אנושה. הפעם נוסף לה ממד שלא היה לה בשבעת המרוצים הקודמים: המנהיג היה לנאשם בפלילים. המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה מאשימים אותו בשוחד, מרמה והפרת אמונים. כך שהמאבק הנוכחי הוא לא רק על שלטונו אלא על חייו. מה שגורם לכך שלא רק סוסים מתמודדים בזירה אלא גם גלדיאטור. לפנינו לוחם מנוסה וחזק אך שותת דם, אשר אם יובס – יושמד.

הבחירות האלה הן משאל עם על טוב־לנו־רע־לנו. מן הצד האחד עומד מחנה עצום ורב של ישראלים שאומרים: המצב סבבה. ישראל מעולם לא הייתה חזקה כל כך – צבאית, כלכלית ומדינית. הישראלים מעולם לא נהנו מרמת חיים גבוהה כל כך. כמעט לכולם יש מכוניות. כמעט לכולם יש סמארטפונים. המסעדות מתפקעות, בתי הקפה מלאים, נתב"ג מוצף. אפילו מפלס הכנרת עולה. כאשר אין שפיכות דמים ואין אבטלה ויש שפע – רק חמוצים מקצועיים יכולים לבוא בטענות.

אבל מן הצד האחר עומד מחנה עצום ורב של ישראלים שאומרים: המצב על הפנים. ישראל מעולם לא הייתה שסועה ומפולגת כל כך. הישראלים מעולם לא סבלו משלטון מסואב ומושחת כל כך. לכן אנחנו תקועים בפקקים. לכן בתי החולים קורסים. לכן מערכת החינוך בינונית. אין אופק מדיני. אין חזון דמוקרטי. יש רקטות של חמאס בדרום. כאשר הטיטניק שטה לעבר הקרחון, רק עיוורים גמורים יכולים לרקוד לצלילי התזמורת על הסיפון העליון.

הבחירות האלה הן משאל עם על הדמוקרטיה. על מי לעזאזל שולט במדינה הזאת. כאן יש חידוש – ואירוניה. את המתקפה הגדולה על מורשתו של אהרן ברק התחיל דווקא המרכז הישראלי. הייתה זאת ממשלת אולמרט־רמון־פרידמן שניסתה להגביל את כוחם של המשפטנים ושומרי הסף. והיו אלה תומכיה – הרבים והחזקים – שניהלו מלחמת חורמה נגד נשיאת בית המשפט העליון, פרקליט המדינה, מבקר המדינה והמשטרה. דווקא בנימין נתניהו היה זה שהתנגד למתקפה (כשהיה יושב ראש האופוזיציה) וקטע את המתקפה (כשהיה לראש ממשלה). היום היוצרות התהפכו. הכוחות שבעבר תקפו את מערכת המשפט מגוננים עליה והכוחות שגוננו עליה תוקפים אותה. אבל מכיוון שהליכוד 2020 עוצמתי הרבה יותר מקדימה 2007, המתקפה החדשה עזה הרבה יותר. היא תגרום לכך שבמערכת הבחירות המתחילה כעת, ההתגוששות בין עליונות השופט לעליונות המחוקק תהיה חזיתית. ויצרית. ואלימה. והיא עלולה לגרום לכך שהדמוקרטיה הישראלית תיקלע למשבר חוקתי מסוכן.

כך שכאשר המרכבות של 2020 יוצאות לדרכן, ברור לגמרי מה לא יהיה במערכת הבחירות השלישית אשר כל כך משמחת את כולנו. לא יהיה בהן דיון על חזון ישראלי חדש. לא יהיה בהן ויכוח רציני על הגישה הנכונה לסכסוך עם הפלסטינים. לא יהיה בהן עימות על תוכנית כלכלית־חברתית מקיפה או על אמנה דתית־חילונית מפייסת או על תיקון המשטר. כל שהן יעסקו בו הוא ביבי או אנטי־ביבי. סבבה או באסה. שלטון החוק או ריבונות העם. ואז, כשהמרכבות יגיעו ליעדן והאבק ישקע – נגלה שוב שעל העתיד שכחנו לדבר. את העתיד שוב מישכנו. המרנו אותו בעוד חוויית קולוסיאום מסעירה וזולה.