פה ושם בארץ ישראל השלמה

הדברים הראשונים שלי שירדו לדפוס וראו אור הזהירו מפני הסכנה הגלומה במפעל ההתנחלות. חוברת של "שלום עכשיו", שכתבתי ב־1983, תיארה בחלחלה את תהליך הבנייה של עשרות יישובים חדשים וזעירים בשטחים המוחזקים. היא התריעה על כך שמספר המתנחלים מכפיל את עצמו – מ־20 אלף ל־40 אלף. והיא טענה שאם קו ה־100 אלף ייחצה התהליך יהיה לבלתי הפיך. מדינת ישראל תהפוך למדינה דו־לאומית. החלום הציוני יקרוס.

בפברואר 2020 חיים ביהודה ושומרון קרוב לחצי מיליון מתיישבים יהודים. התהליך אכן היה בלתי הפיך. אבל האם ישראל הייתה למדינה דו־לאומית? האם החלום הציוני קרס? או שאולי אני טעיתי והמתנחלים צדקו?

*

אחרי שאני עובר את בית־גוברין וחוצה את מחסום תרקומיא וחולף על פני אדורה ועל פני תלם ועל פני השכונות המערביות של חברון, אני פונה ימינה בכביש 60 ועולה בדרך ז'בוטינסקי ומגיע אל קריית־ארבע. מעולם לא הייתי כאן. תמיד נרתעתי מלהגיע לכאן. לא רציתי לראות במו עיניי מה מתרחש כאן. אבל הנה גבעת החרסינה המפורסמת. השיכונים, המדורגים, הווילות. מילה זו מילה, קובעת כרזה של איתמר בן־גביר. כרזה אחרת מזכירה כי לזרעך נתתי את הארץ. אבל הרחובות שקטים, כמעט מנומנמים. והנה בועז העצני יוצא לקראתי. ומזמין אותי אל הסלון הצנוע של ביתו. ומכין לי קפה שחור, חזק. ומספר לי את שבמשך שנים רבות כל כך לא רציתי לדעת.

בועז העצני בן גילי. הילדות שלו בחולון וברמת־גן של שנות השישים, הייתה דומה פחות או יותר לילדות שלי. הרקע הישראלי־אשכנזי־חילוני שלו אינו שונה מאוד מהרקע הישראלי־אשכנזי־חילוני שלי. אבל ביום הרביעי של מלחמת ששת הימים, הידיעה על שחרור חברון חשמלה את אביו, אליקים העצני. המנהיג לשעבר של "שורת המתנדבים" והפעיל נגד כפייה דתית הפך בן לילה לקנאי של ארץ ישראל השלמה. על כן, בפסח 1968, הילד בועז בן ה־11 מצא את עצמו במלון פארק בחברון. כשהכול התחיל. כאשר מאה אנשים הטו את הזרם של ההיסטוריה. ושינו את פניה של מדינת ישראל.

בעצם באתי הנה, אני אומר לו, בשביל לשאול אותך שאלה אחת: ניצחתם?

ניצחנו. אבל ניצחנו בשן ועין, בועז עונה. מצד אחד, ההישג הוא פנומנלי. באמת. מי היה מאמין. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אנחנו 463 אלף. היינו אפס, והיום 463 אלף. למספר הבלתי נתפס הזה תוסיף 325 אלף המתגוררים בשכונות יהודיות במזרח ירושלים. מה שתקבל הוא 800 אלף ישראלים החיים מעבר לקו הירוק. וכמאתיים וחמישים יישובים. ערים. אוניברסיטה. תרבות חיים שלמה שהתהוותה כאן. ארגון מוסדי, כוח פוליטי. וכל זה אל מול מדיניות דיכוי של רוב ממשלות ישראל – מימין ומשמאל. אז אין ספק שההתיישבות היא ניצחון היסטורי ענק. כאשר אחי ואני ניצחנו את הילדים הדוסים בחידון התנ"ך שנערך במלון פארק, אפילו אבא שלי לא היה מאמין שההתיישבות תגיע אחרי חמישים שנה להישגים כאלה. אבל אל תשכח: אנחנו בלי סיני. ובלי עזה. ואנחנו עם הצל המאיים של מדינה פלסטינית. אשר הפך להרבה יותר מאיים בגלל התוכנית הרעה של נתניהו וטראמפ. על כן אני עדיין לא חוגג. עשינו דרך ארוכה, אבל דרך ארוכה עוד לפנינו.

אל טראמפ עוד נגיע, אני אומר. אבל אני רוצה להתחיל מן היסוד. אני רוצה להבין על מה הוויכוח בן החצי־מאה. על מה המערכה. על השלום? על הפלסטינים? על היהודים? על הארץ?

אנחנו עם לא נורמלי, בועז עונה. לא נורמלי לטוב ולא נורמלי לרע. כל עם נורמלי מבין שעל אדמה לא מוותרים. אדמה היא הבסיס של הכול. בלי אדמה אין חיים. על אחת כמה וכמה – אדמת ארץ ישראל. אלפיים שנה אמרנו בגולה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". כשישבנו באירופה בארבעה מטרים של שלג, התפללנו לגשם שירד בארץ ישראל. ארץ שלא המתפללים ולא בניהם ולא נכדיהם ראו אי פעם. כך שהקשר של עם ישראל לארץ ישראל חזק הרבה יותר מהקשר של הצרפתים לצרפת ושל הספרדים לספרד. אבל בגלל הקומפלקסים שלנו, חלק גדול מאיתנו לא מבין זאת. אז אם אתה שואל אותי מה עומד ביסוד הוויכוח, אני חושב שזה לא השלום ולא ההתנחלויות ולא מה שהם קוראים לו כיבוש. זה הגורל היהודי. מדינת תל־אביב מנסה לברוח מהגורל היהודי. כי להיות יהודי זה קשה. זה עול. והרבה אנשים בתל־אביב רוצים לברוח מהעול הזה. עזבו אותנו מכל הצרות, הם אומרים. תורידו מאיתנו את הייחוד. תנו לנו להיות עם ככל העמים. כך שבעצם מה שהשמאל עושה הוא להשתמש בפלסטינים כדי לברוח מהזהות היהודית. אני חושב שלכך רון פונדק ז"ל התכוון כשאמר שאוסלו היה ניסיון לברוח מהיהודיות אל הישראליות.

אבל במובן מסוים זה עמוק אפילו יותר, ממשיך העצני. וזה לא רק השמאל. משה דיין לא רצה לכבוש את ירושלים במלחמת ששת הימים. הוא אמר: מי צריך את הוותיקן הזה. חודש וחצי אחר כך הוא מסר את הר הבית לידי הווקף. והוא הורה להוציא את תשמישי הקדושה ממערת המכפלה ולהסיר ממנה את דגל ישראל. וזה משה דיין, הבן המהולל של דגניה. גיבור נהלל. וכל זה מוכיח שהחילוניות הצברית פוחדת מיהודה ושומרון. יש משהו ביהודה ושומרון אשר מאיים עליה באופן עמוק. כי אם אנחנו כאן, אנחנו לא רק ישראלים, אלא יהודים. ואם אנחנו יהודים, זה יגיע בסוף גם לאלוהים. ואת זה צריך למנוע. את זה צריך לבלום. השלום והכיבוש והפלסטינים הם סתם תירוץ.

ובכל זאת, אני אומר, יש עם פלסטיני. אשר גם הוא תובע לעצמו את הארץ. וכאן, בחברון, חיים למעלה מ־200 אלף פלסטינים. ואתה מדבר על ניצחון, אבל אתם רק 8,500. מה יהיה?

אין עם פלסטיני, בועז קובע בנחרצות. הלאומיות הפלסטינית היא אגדה. הוא קם ומכין לי ספל קפה שני, ומקרב אליי את העוגיות הנפלאות שאשתו אפתה. האם יש עם סורי? האם יש עם עיראקי? האם יש עם לובי? אין. אחרי מלחמת העולם הראשונה, המעצמות הקולוניאליות מתחו קווים בסרגל על המפה, ויצרו מדינות מלאכותיות. עכשיו כל המדינות הללו מתפרקות לנו מול העיניים, בתהליך היסטורי אדיר שהממדים שלו תנ"כיים. כך שהיום ברור לגמרי שהייתה כאן תרמית. אז אני אומר לפלסטינים את מה שסבתא שלי הייתה אומרת: עכשיו באים? אחרי שכל מדינות הלאום הערביות התפוררו, רוצים להקים מדינת לאום כושלת לעם שאיננו עם? אם אנחנו הישראלים נקנה את החארטה הזאת, נהיה הפראיירים הכי גדולים בעולם.

אבל בנאום בר־אילן בנימין נתניהו עצמו הכיר בכך שצריכה לקום מדינה פלסטינית, אני אומר לו. וכעת הנשיא טראמפ מאמץ את התפיסה שלו, ומציע פתרון של שתי מדינות לשני עמים.

ביבי הוא פטריוט מוחלט, אומר בועז. האיש היה יכול להיות מיליונר או מיליארדר ולחגוג על גג העולם. במקום זה הוא שורף את החיים שלו למען המדינה. עם משכורת מצחיקה והכפשות נוראות ולחצים שקשה לתאר. מול איראן הוא הצליח יותר משצ'רצ'יל הצליח מול היטלר. כי לאזעקה של צ'רצ'יל בשנות השלושים לא הקשיבו, ולאזעקה של נתניהו בשנות האלפיים הקשיבו. במובן הזה הוא באמת צ'רצ'יליאני. אבל בעניין של ארץ ישראל הוא שמאל. אני לא מבין את העיוורים בשמאל שלא תופסים זאת, ובמקום לחבק אותו רודפים אותו. הלא ביבי הוא ראש הממשלה המושלם של מפא"י. את הנגב הוא בונה באמצעות הסייבר, ואת תוכנית אלון הוא מיישם באמצעות טראמפ. חד־משמעית, הוא איש של חלוקת הארץ. אין בו רגש לאדמה או להתנחלות. כל מה שנתניהו רוצה הוא עוצמה לישראל – כלכלית, צבאית ומדינית. ולשם כך הוא מאמין שהוא חייב להיפטר מהערבים על ידי מסירת שטח.

תביט רגע במפה של טראמפ, שביבי שרטט, ממשיך בועז. כשאתה משווה אותה למפה של ציפי לבני, אתה רואה שאנחנו מרוויחים את בקעת הירדן, אבל מפסידים את הנגב המערבי. התוצאה מטורללת. מפת נתניהו דומה למפה של תוכנית החלוקה ב־1947. אבל הגרוע ביותר הוא המושג של מדינה. נתניהו חושב שהוא יוכל לשלוט בו ולמנוע את המפולת באמצעות התנאים הדרקוניים שהוא קבע. בפועל, זה יֵצא משליטה. הרעיון של מדינה פלסטינית יהיה חזק מכל הניסיונות לבלום אותו או לאלף אותו. תוכנית טראמפ היא תוכנית נתניהו, והיא אסון.

לא רק העצני הבן חושב כך. כאשר בועז מזמין אותי לביקור קצר אצל אביו איני יכול לסרב. וכאשר אנחנו נכנסים אל הווילה הנאה ברחוב הסמוך, אליקים העצני בן ה־94 מתגלה כאדם חד כתער וחד־משמעי. מתוך הסלון המרווח שמשקיף על העיר חברון (הנמצאת במרחק של מאה מטרים) הוא יורה אש לכל עבר: יש כאן בגידה היסטורית שאין לה תיקון ואין לה כפרה. בגידה היסטורית. עצם האזכור של מדינה פלסטינית, כמוהו כקותל חזיר ההופך את התבשיל כולו לטרף. הרי פלסטין זו תהיה כמו סומליה: מדינה כושלת. שלא תחזיק מעמד. אבל ברגע שמכירים ולו פעם אחת בכך שיש לערבים זכות להקים בארץ ישראל מדינה פלסטינית – מסכנים את הכול. והתוכנית של טראמפ גרועה מאוסלו. היא סוגרת את כל העניינים שאוסלו נזהרה לא לגעת בהם. מדינה? יש מדינה. ירושלים? בירת פלסטין עם שגרירות אמריקנית. גבולות? 70 אחוז מיהודה ושומרון בידי הפלסטינים. התנחלויות? 15 יישובים הנידונים לניוון וקמילה. מה שמשאיר אותנו בעצם עם מפת הגושים של השמאל. דווקא כאשר הרשות הפלסטינית גוססת, וכאשר אפשר לשים קץ לסיפור הפלסטיני השקרי – טראמפ מחיֶה אותם. דווקא כאשר השמאל דועך – נתניהו עובר לשמאל ונותן לו תגבורת אדירה. מי שמציל אותנו בינתיים, כמו בעבר, הם הערבים. אני מתפלל שהם ימשיכו בכך ויצילו אותנו מקטסטרופה ויגרמו לכך שתוכנית טראמפ תגיע אל המקום הראוי לה: פח האשפה של ההיסטוריה.

השעה כבר מאוחרת, אבל אני לא רוצה לוותר. ואני מתיישב ליד בועז בג'יפ הסוזוקי הכסוף, ואנחנו יורדים מגבעת החרסינה אל קריית־ארבע העתיקה, אל היישוב היהודי בחברון. והנה, בזה אחר זה, כל אתרי המלחמה. כל בתי המריבה. סלעי הקיום. בית רומנו, בית הדסה, תל רומיידה. והשוק הסיטונאי הנטוש. רחוב שוהדא השומם. רק ג'יפים של מג"ב נוסעים הלוך ושוב על פני החנויות שתריסיהן מוגפים.

ובטבור העיר, ובטבור הארץ – מערת המכפלה. אין עוד עם בעולם שיש לו מקדש שכזה, בועז מלמד אותי. אין אף מקום תפילה אחר שפעיל באופן רציף כבר אלפיים שנה. שהרי לבסוף הרב שלמה גורן הפר את פקודתו של דיין – ותשמישי הקדושה כאן. ומעל למכפלה, דגל כחול־לבן. כי ישראל הותירה מאחוריה את רפובליקת השפלה החילונית שבועז ואני נולדנו בה. ישראל בחרה בארץ האבות.

*

ד"ר נעמה ברג ובן זוגה יעקב מתגוררים בבית אבן נפלא, כמו־טוסקני, העומד במרכזו של כרם גפנים מטופח, בקצה המזרחי של היישוב פסגות. בפתח חונות שלוש מכוניות: אאודי גדולה, לנד רובר לבנה וקורבט כסופה (רכב אספנות, 1976). בחצר בריכת שחייה נאה, קרון רכבת אמריקני ישן, ומערה שהוסבה למרתף יין שבו חביות עץ עגולות. וכאשר דלתות העץ נפתחות ונעמה מקבלת אותי במאור פנים, אני מיד מתאהב בבית שאל תוכו אני פוסע: רצפת עץ וקורות עץ ושולחן עץ ופסנתר; חום של משפחה המקבלת אורחים ואוהבת חיים.

הסבתא המרוקאית שלי לא ידעה קרוא וכתוב, נעמה אומרת. הסבתא התימנייה למדה רק בגיל עשרים. אבא היה חקלאי קשה יום בדרום הגולן, ואמא עובדת סוציאלית. הבית היה פשוט, אבל הדרייב היה מטורף. לכן אחרי השירות הלאומי למדתי תשע שנים בבר־אילן. את הדוקטורט עשיתי באקולוגיה של הקרקע. אחר כך ניהלתי תוכנית של האקדמיה למדעים. והייתי האוצרת המדעית של מוזיאון הטבע באוניברסיטת תל־אביב.

אני סיפור אחר לגמרי, יעקב אומר. מודה באשמה: רוסי. סבא היה קצין גבוה בקג"ב, אשר גר פרונט־ליין על הכיכר האדומה, מול הקרמלין. אבא מתמטיקאי, אשר אחרי העלייה ארצה נאלץ לעבוד בשלוש משרות כדי לשרוד. והתחרד. אולי זאת הסיבה לכך שהגענו לפסגות כשהייתי בן עשר, ב־1986. שום דבר לא היה כאן. טרשים, אבנים, חור־חור. ובהתחלה היחסים עם הערבים היו סבבה. את הקניות היינו עושים באל־בירה, במכולת של פרג', שנתן לנו בהקפה של חודשים. אבל כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, הכול התהפך. ומהאוטובוס בדרך לבית הספר אני זוכר אבנים, בקבוקי תבערה, בלגן. אבא לימד אותי שאם זורקים עליך אבן, לא לוותר. לרדת מהרכב ולרדוף אחרי הבן־אלף ולהחטיף לו.

נעמה ויעקב נפגשו בשליחות במלבורן, ונישאו בראשית שנות האלפיים. מכיוון שלא היה להם גרוש, את מסיבת החתונה מימנו מכספי הצ'קים. חודש לפני החתונה הם היו אצל ההורים של יעקב בפסגות וצפו בסרט. ופתאום מכשיר הקשר התחיל לצרוח. ויעקב לקח את הנשק ורץ. ובלגן, אללה איסטור. וכשחזר הביתה הוא סיפר שפתאום, אחרי שנים של שקט, צלף פלסטיני ירה בחייל שעמד בשער היישוב. במזל, עמדת הש"ג הייתה ממוגנת. הכדור נעצר חצי מטר מהפנים של החייל. אבל החייל עצמו נכנס להלם. השתין במכנסיים מרוב פחד. קפא. וכך התחילה האינתיפאדה השנייה. מתנת הכלולות שקיבלו לקראת החתונה הייתה אינתיפאדה שנייה.

היה מה זה קשה, נעמה אומרת. ומכינה לי אספרסו קצר ועוד אספרסו קצר ופורסת לי מעוגת השמרים. הכי זוועה היו הנסיעות דרך הכפרים ורמאללה. הייתי לוחשת אמאל'ה, אמאל'ה, אמאל'ה, כל הדרך. ולילה־לילה יורים על הבתים. שנתיים של סיוט שאי אפשר להאמין. אני חושבת שהייתי קצת בדיכי. גם לא התחברתי אל הנוף. המראה של רמאללה ישר בפרצוף לא בא לי טוב בעין. ובכל זאת, יעקב ואני החלטנו שכאן הבית. והבאנו מרמת הגולן, בטריילר ענק, קרון רכבת אמריקני ישן. אבל באמצע הדרך הודיעו בקשר שהיה לינץ' ברמאללה. בכיכר מנרה. שזה בקו אווירי קילומטר מכאן. וכאשר סוף־סוף הגענו לפסגות לפנות ערב – אוגדה שלמה ביישוב. טנקים, נגמ"שים, חפ"קים. מסוקים באוויר יורים טילים אל תוך רמאללה. ובתוך כל הטירוף המטורף הזה, המנוף מוריד את הקרון מהטריילר ומציב אותו על האדמה הזאת. ומהקרון אנחנו עושים בית. שבשלושים המטרים המרובעים שלו חיינו כמעט עשר שנים. שבו גידלנו שני ילדים. איך אומרים? מקימים בית בישראל. למרות הכול. על אף הכול. שיקפצו.

נעמה בסריג סגול ומשקפיים סגולים ועיניים שחורות, בורקות. יעקב בחולצת ספורט אופנתית ועיניים תכולות וחיוך מתמיד על השפתיים. ואילו אני בפינה של שולחן העץ הכבד, מנסה להדביק את הקצב המהיר שבו הסיפור קולח מתוך שניהם.

כל אתרי המלחמה. כל בתי המריבה. סלעי הקיום. ובטבור העיר מערת המכפלה. אין עוד עם בעולם שיש לו מקדש כזה, בועז מלמד אותי. אין אף מקום תפילה אחר שפעיל באופן רציף כבר אלפיים שנה. ומעל למכפלה, דגל כחול־לבן. כי ישראל הותירה מאחוריה את רפובליקת השפלה החילונית שבועז ואני נולדנו בה

לאבא של יעקב היה תמיד קטע של חקלאות, הם מספרים. לכן הוא שתל כאן מטע דובדבנים. רוסים אוהבים דובדבנים. ב־2002, כשהכול בער, גילינו בשטח מערה עתיקה שבתוכה יקב מתקופת בית שני. אתה יודע כמה זה מרגש, למצוא באדמה שלך יקב מבית שני? עכשיו, באותן שנים התחיל הטרנד של יקבי בוטיק. אבל ביהודה ושומרון כמעט לא היו כאלה. ואנחנו אמרנו: אם המקום הזה התאים ליין לפני אלפיים שנים, הוא מתאים ליין גם עכשיו. הגובה (900 מטר) מתאים. הקרקע מתאימה. מתאים לנו. אז למדנו ייננות אצל הטובים ביותר: יקב מרגלית. ושתלנו את הכרם. והקמנו יקב מאולתר בתוך סככה שעמדה כאן. וב־2003 בציר ראשון. ב־2007 שותפות עם משקיעים יהודים־אמריקנים. ומדליה אחת. עוד מדליה. עוד מדליה. מ־30 אלף בקבוקי יין ל־400 אלף בקבוקי יין בתוך עשור. כולל אלה אשר על פי השמועה מוגשים בבלפור של נתניהו ובבית הלבן של ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ.

אז אתם בעד נתניהו? אני שואל. ואתם בעד תוכנית השלום של טראמפ?

רגע רגע, אומרת נעמה. בקטע הזה יעקב ואני לא אותו הדבר. נתניהו מנהיג גדול. יש בו משהו גדול. אבל הגוף שלי מגיב רע כשאני רואה זייפנות וחרטטנות. ונתניהו מלא בזה. בעיית האופי שלו, חבל על הזמן. וכשאני רואה את ההצגה שלו בטלוויזיה, אני מרגישה בלב ביג נו־נו. ביג ביג נו־נו. לא מאמינה לך, הלב שלי אומר. אז האמת, הייתי רוצה לנסות משהו אחר. ואני לא חושבת שאם כחול לבן יהיו בשלטון כמה שנים, יבוא סוף העולם. הם לא יפנו אותנו מכאן. אבל הבעיה היא שהם לא מרשימים. בני גנץ היה אמין, אבל איבד את זה. לימדו אותו את המשחק והוא למד. ויאיר לפיד זה ההצגה של נתניהו בלי הכישרון של נתניהו. אז בסוף, בשביל חבל הארץ שלי והבית שלי, אני בכל זאת אצביע ביבי. אבל בלי התלהבות, בלי אמונה.

תוכנית טראמפ דווקא ממש טובה בעיניי, נעמה ממשיכה. אני לא נבהלת ממדינה פלסטינית. הרי לא נזרוק אותם לים. הם כאן – ברמאללה ובאל־בירה ובכל הכפרים האלה. והשטח ההוא בלאו הכי שלהם. אז לתת להם שבעים אחוז זה לא נורא. ולהסדיר את היישובים זה חשוב. כי בוא לא נתבלבל. עשינו והצלחנו והכול, אבל המצב כאן מזעזע. יש עלינו צווי הריסה. הכול ארעי. ואני חיה עם זה טוב, אבל לא בא לי שהילדים שלי יישארו במצב הזה. אנחנו לא יכולים לקחת משכנתא, לא יכולים לקבל הלוואה. גם אומרים עלינו כל הזמן שאנחנו גנבים. ועוד ממי גנבנו. ממסכנים. אז אם עכשיו קובעים שיש לנו זכות כאן, זה שווה. זה משנה את כל הפריימינג. ואם נותנים משהו לפלסטינים כדי שיוכלו לחיות, ונותנים משהו לנו – אני בעד. כי אנחנו עכשיו כבר לא כמו המייסדים של גוש אמונים. די עם הדובונים. די עם הסנדלים והעוזי והארץ ישראל השלמה. אנחנו רוצים לחיות.

אבל אני רוצה להגיד לך גם משהו על השמאל, נעמה אומרת. ומוזגת לי מהבלנד הרך אֶדום (קברנה סוביניון, מרלו, פטיט ורדוט). ומוזגת לי מהבלנד הייחודי פסגה Peak (סירה, פטיט סירה, מורבדר). מסבירה לי שאלה הלהיטים שלהם, אשר שני שלישים מהם נמכרים לייצוא. תראה, היא אומרת, העולם המקצועי שלי היה העולם של הירוקים. רוב האנשים שעבדתי איתם היו בעד הסביבה, בעד השלום ובעד הפלסטינים. ואני תמיד הייתי שונה. גם מזרחית, גם חצי ימנית וגם מתנחלת. והרגשתי איך מתייחסים אליי בקור כזה. כי בעיניהם אני לא מוסרית. אני לא זכויות אדם. גזלתי מהפלסטינים את האדמה. אבל אז הבנתי שיש פה בעצם איזה דיסוננס. כי אלה אוהבים את האנושות, אבל הם לא אוהבים בני אדם. הם מטיפים מוסר, אבל הם בעצם מאוד־מאוד סלפיש. כלומר, מדברים איתי על ההתנחלויות, אבל כשרואים הומלס מפנים את הגב. מכבדים את המוסלמים על האמונה שלהם, אבל לא מכבדים אותי על האמונה שלי. מבחינתם התנ"ך זה בולשיט. אין אלוהים ואסור להאמין באלוהים. ואם את אומרת "בעזרת השם", את פרימיטיבית. ולפעמים הייתי בישיבה עם איזה שלושים אנשים, והייתי אומרת לעצמי – מרצ מרצ, משותפת משותפת, אבל שקל לצדקה הם לא נותנים. ואילו פה, בפסגות, האנשים פשוטים מאוד, אבל יש תרבות של חסד. אנשים נותנים לאחרים גם כשאין להם. ואנשים נותנים לאחרים את מה שאין להם. אז לאט־לאט התחלתי להתרחק מרוב השמאלנים התל־אביבים האלה שמחרימים את היין של פסגות ואת הפטריות של תקוע. כי הם אולי משכילים ומתוחכמים, אבל אין לי נקודת מפגש איתם. אני לא מרגישה שיש בהם אמת. ואני לא יכולה לסבול יותר את הפייק־מוסר שלהם ואת הפייק־צדקנות שלהם ואת ההתנשאות החלולה. ביבי מחרטט? הם מחרטטים פי אלף. ובהם לא תמצא את הגדולה שיש בו. ולא את האנושיות הפשוטה, הטובה, שיש במתנחלים של פסגות.

גם אני עובד היום במרכז, אומר יעקב בחיוך ממזרי של זולל שמנת. אני רואה את החיים הטובים. המסעדות המלאות, הפאבים, הבחורות עם המחשופים. התחושה שהכול אפשרי והכול הולך. החיים בין הטוויטר לאינסטוש לאיזו סדרת טלוויזיה איכותית שכולם מדברים עליה. ואני בעד. לבריאות. למה לא. אבל אני מאמין שצריך גם משהו מעבר לזה. צריך לזכור מדוע אנחנו כאן ולשם מה אנחנו כאן. ולְמה אנחנו שייכים. בשביל מה אנחנו חיים.

אם תשאל עליי, יגידו לך שאני איש עסקים די קשוח. אבל כשאני נוסע לירושלים, אני תמיד נוסע בכביש שיש בו הכי הרבה פקקים: כביש 1. למה? כי ככה אני עובר ליד החומות של העיר העתיקה. וכשאני עובר ליד החומות של העיר העתיקה, יש לי דמעות בעיניים. וגם עכשיו. כי בעיניי, עם ישראל זה פלא. ומדינת ישראל זה פלא. ואני גאה מאוד להיות חלק מהפלא הזה.

שמע, מה שקרה כאן הוא לא נורמלי. אי אפשר להסביר את זה באופן רציונלי. כשבאנו לפסגות, כולם היו נגדנו: הערבים, השמאל, הממשלה. אמרו שאנחנו הזויים. משוגעים אלימים. אפילו רבין עליו השלום אמר שאנחנו פרופלורים. וכשניסיתי למכור את בקבוקי היין הראשונים של פסגות למסעדות בתל־אביב, זרקו אותי מכל המדרגות. זה מהשטחים? לא קונים מהשטחים. ומסביב הערבים. הלינץ' ברמאללה קילומטר מכאן. אבל היום, בלי עין הרע, תסתכל סביב. והיקב שלנו הוא יקב הבוטיק הישראלי הכי נמכר בארצות הברית. וביקב החדש שנעמה בונה יהיו שבעים עובדים. עכשיו, אנחנו לא מאוד בקטע הדתי. אתה רואה איך אנחנו חיים ואיך אנחנו לבושים ואיך אנחנו מדברים. אבל אני אומר לך: מה שקרה פה לא הגיוני. זה דבר שהוא יותר מנעמה או ממני או מהאנשים שגרים כאן. משהו שאני אומר עליו תודה יום־יום. בוקר־בוקר.

וכך גם מדינת ישראל. הלא באנו מאפס. ממינוס. פוגרומים, שואה, אנטישמיות. ונפלנו אל תוך החור הזה במידל איסט. אין שכונה גרועה יותר מהשכונה הזאת. ובלי משאבים טבעיים. בלי נכסים. כשכולם רוצים רק שניכשל. שנמות. אבל 72 שנים מאוחר יותר, הכלכלה עפה. השקל הוא המטבע הכי חזק בעולם. OECD, היי־טק. ובניגוד לאמריקה – כאן גם יש תוכן. ההצלחה היא לא רק אוטו ועוד אוטו ועוד אוטו. ואני אוהב מכוניות. ראית. ההצלחה היא הרבה יותר עמוקה. זאת מין ברכה כזאת. כן, ברכה. ומבחינתי נתניהו הוא הפנים של הברכה והקול של הברכה. עזוב את זה שהוא מר כלכלה ומר ביטחון ויודע לדבר עם פוטין ויודע לדבר עם טראמפ. מה שיותר חשוב הוא שכשאני שומע אותו, אני אומר: הוא אני. הוא העם שלי. הגדולה של העם שלי.

כשחפרנו במערה כאן, יעקב מתרגש, מצאנו מטבע עתיק מבית שני. הנה, תראה. בקופסת העץ הזאת: בצד האחד עלה גפן ובצד השני כד יין, אמפורה. שנה ב' למרד. כלומר 67 לספירה. וחרוט: לחירות ציון. אז את הרפליקה של המטבע הזה הפכנו לאייקון של היין שלנו. הוא מופיע בזהב על כל אחד ממיליוני הבקבוקים ששלחנו לעולם. כי זה הסיפור שלנו. והסיפור הוא העיקר. ונתניהו יודע לספר את הסיפור כמו שאף אחד אחר לא יודע. הוא מעלה אותנו מעל הקרקע. הוא נותן לנו איזושהי תחושה של להתעלות מעל הבוץ, להבין באיזה חסד זכינו.

*

מצפון לחוצֶה שומרון רבבה, ומצפון לרבבה יקיר, ולמרגלות יקיר – חוות־יאיר. המאחז הבלתי חוקי חוות־יאיר. אשר שונה מאוד מהדימוי המקובל של מאחז. לא קרוואנים כאן, אלא וילות מעוצבות. לא אדמת טרשים כאן, אלא גינות מטופחות. ולא נערי גבעות, אלא מדענים, רופאות, מהנדסים ובעלי מקצועות חופשיים אשר בנו לעצמם מעין גן עדן קסום – מחוץ לתחום של תכנון, רישוי וחוק.

הבית הקסום מכולם הוא ביתו של מייסד חוות־יאיר: עורך הדין דורון ניר־צבי. על שלושת הדונמים שלהם, דורון ורעייתו תמר הקימו בית אבן רחב ידיים, חפרו בריכת שחייה קטנה, הוסיפו דק מעץ ושני צימרים רומנטיים, וחתמו במרכז מבקרים נאה בשם "הצריף של תמרי". אשר ממנו יורדת אל ואדי אלמג'ור, הוא נחל אלמגור, אומגה מפעימה. אשר מביאה את עזי הלב אל תוך לב־ליבו של מערב השומרון. חמוקי ההר, הגבעות, כרמי הזית. גשם של ברכה היורד בדממה על ארץ המקרא.

דורון ניר־צבי נולד בתל־אביב, גדל בפתח־תקווה, למד בישיבת נחלים ולחם בגולני. אחרי שסיים משפטים – ותלמוד – בבר־אילן, החל לעסוק בגאולת הקרקע. עד היום הוא רוכש מערבים בתים בחברון ומגרשים ביהודה ואדמות בשומרון. אבל המראה שלו מטעה: בסנדלי בירקנשטוק אדומים וחולצת טריקו קצרה וכיפה זעירה הוא משדר מגניבות תל־אביבית. ומדבר מגניבות תל־אביבית. מסתיר השקפת עולם מוצקה מאחורי חיוך ילדי חצוף ועיניים שובבות והתגרות ממזרית רבת חן.

תמיד ידעתי שאגור ביישוב־קצה, דורון אומר. לא להיטמע כאחד האדם בעולם. להקים. לעשות. להיות בקו האש. כך שבליל הכלולות שלנו תמר ואני כבר היינו בקרוואן ליד אפרת, אבל כעבור זמן קצר אמרנו שהחזית היא בשומרון, ועברנו למערב השומרון והתיישבנו ביקיר. אבל ביקיר היה חנוק, קונבנציונלי. לא רציתי להירקב בסתם יישוב. אז ראיתי את הכתף של ההר כאן, שעליה היה מנחת מסוקים של חיל האוויר. ואמרתי, זה המקום. וניצלתי את התפר בין הממשלה הראשונה של ביבי לממשלה האחרונה של ברק. בלילה קר מאוד עלינו לכאן והצבנו ארבעה קרוואנים. אבל מיד באו הסמח"ט והצבא והמשטרה והעיפו אותנו. טאטאו אותנו מכאן.

אחר כך הייתה התגלגלות. כשחשבנו שברק עומד לתת את הגולן לסורים, נרשמנו להתיישבות באלוני־הבשן. לחסום אותם. וכשסוריה ירדה מהפרק אבל ביו"ש הייתה אינתיפאדה, עלינו למאחז קטן מול שילה, ששמו גבעת־הראל. זאת הייתה התקופה שאריק שרון היה עדיין שפוי. ואיתנו. הוא אמר לפנחס ולרשטיין את מה שוולרשטיין אמר לנו: רוצו אל הגבעות. תתפסו. במקום שהערבים יגיעו אלינו, צריך להגיע אליהם. אבל אחרי כמה חודשים נוצרה הזדמנות גם כאן. עלינו לקרקע בערב יום הזיכרון 2011. ושוב ארבעה קרוואנים. אבל הפעם לא בא שום סמח"ט. רק השמאל והערבים הפגינו נגדנו. קטן עלינו; לא כוחות.

להגיד שהיה קל? לא קל. אין חשמל, אין ביוב, אין כביש גישה. אנחנו בקרוואן עם גנרטור קטן ודלי עביט ואינתיפאדה שנייה. גם פקחים מתחילים להגיע. אבל לתמר ולי היה ברור שזהו זה. זה הייעוד שלנו. גם היה סוג של כיף. אדרנלין. וכעבור שנתיים כבר עברנו אל הבית הזה, שהיה הבית הראשון ביישוב. וכשהגיע הגירוש מגוש קטיף, וכולם התחילו לקבל רגליים קרות – הקמנו את הצריף של תמרי. וכשהייתה ההקפאה של אובמה וכולם חששו – בנינו את הצימרים. וכשג'ון קרי הסתובב פה וניסה להרים שלום – עשינו את האומגה. כי זאת הציונות. וזאת היהדות. כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.

שלא תחשוב, היו גם רגעים קשים. במיוחד מאז ששרון התהפך עלינו והפכנו ל־bad guys. ואז הנייר של טליה ששון. על כל בזנט פה אתה מקבל דו"ח של פקח, על כל לבנה צו הריסה. פעם אחת אפילו הרסו לנו את הבריכה. יס"מניקים, טרקטורים, כל הַשְׁפִּיל. את הבן הצעיר שלי זה קצת הלחיץ. אבל אני הבטחתי לו שבמקום הבריכה שהם הרסו, נבנה בריכה גדולה יותר. וכך עשינו. אתה רואה. רק צריך לנקות אותה עכשיו מכל העלים של החורף.

אוקיי הבנתי, אני אומר. אמרו לי בחברון שניצחתם, וראיתי בפסגות שניצחתם, וכנראה תנצחו גם בחוות־יאיר. אתם כבר 92 משפחות על צלע הוואדי, ומן הסתם עוד מעט תוכשרו ותוסדרו. הרי אי אפשר לעקור אתכם מהבית הזה. ואי אפשר להרוס, להחריב ולגרש. אבל בסוף־בסוף, לאן כל זה הולך. ולאן אתה מוליך. הרי מעבר לגבעות התנ"כיות שבחלון ולכרמי הזית חיים מיליוני ערבים. כן עם פלסטיני לא עם פלסטיני – ערבים. ומרוב יישובים ומאחזים, מה שנקבל פה היא מדינה אחת שבה מיעוט ערבי ענק. מרוב ציונות נקבל כאן את חורבן הציונות. אתה לא מרגיש בכך, דורון, אבל עם כל החלוציות המדליקה שלך ומסירות הנפש הקנאית שלך, אתה מקדם תהליך פוסט־ציוני.

ההבדל בינך לביני, עונה דורון, הוא שאתה מייחס לאויב יותר נחישות משיש לו באמת, ומייחס לעם ישראל פחות נחישות משיש לו בפועל. אם היית במלון פארק לפני 52 שנים, כשהרב משה לוינגר ואליקים העצני באו להתנחל בו, היית אומר שאין להם שום סיכוי. הדמוגרפיה נגדם, העולם נגדם, הם עושים מעשה משוגע. אבל כבר היום נשיא ארצות הברית אומר ששלושים אחוז מיהודה ושומרון הם שלנו. ובעוד הרבה פחות מ־52 שנים, מאה אחוז יהיו שלנו. לכן אני כבר מחנך את הילדים שלי על עבר הירדן המזרחי. אני הקמתי את חוות־יאיר בשומרון, והם יקימו את חוות־יאיר במואב, בעמון ובגלעד. אולי גם באדום. כמו שאמרתי פעם למאיר הר־ציון, כשביקרתי אותו בחווה שלו בכוכב־הירדן: יום אחד תהיה לי מרפסת אשר תשקיף ממזרח על המרפסת שלך. כי שתי גדות לירדן: זו לנו וזו גם כן.

תפיסת העולם היא של יאיר שטרן, אומר דורון. לא סתם קראתי למקום הזה על שמו. הוא היה גדול מנהיגי ישראל בעת החדשה. הרבה יותר גדול מבן־גוריון. והוא ראה למרחוק את שאחרים הסתמאו מלראות. בעיקרי התחייה שלו הוא דיבר על המכורה והגדיר את היעד הלאומי: מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. זה החזון. אפילו ערפאת יימח שמו הבין זאת, כשאמר ששני הפסים הכחולים בדגל שלנו הם הנילוס והפרת. אז לאף אחד אין רשות לוותר על אף שעל. וכשיש הזדמנות – מממשים. ולי ברור שכפי שהייתה הזדמנות היסטורית במלחמת ששת הימים, תהיה הזדמנות נוספת.

תראה, הוא ממשיך, כבר עכשיו ירדן על כרעי תרנגולת. אמריקה, סעודיה וישראל מנשימות אותה באופן מלאכותי. וכאשר הממלכה ההאשמית תקרוס, קיצונים שיעים (איראן) או קיצונים סונים (יורשי דאעש) יתייצבו על הגבול שלנו. והגבול ארוך, קשה, בלתי ניתן להגנה. לכן לצה"ל לא תהיה ברירה: הוא יתפוס רצועת ביטחון על ראשי הפסגות בעבר הירדן המזרחי. אבל רצועת ביטחון צבאית לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן בלי ממד אזרחי־התיישבותי. כמו שהמפא"יניקים אמרו: לא הכידון קובע את הגבול, אלא המחרשה. לכן אני מקווה שאזכה להקים גרעיני התיישבות בארץ ישראל המזרחית. ואני מדבר עם הילדים על כך שהבית הזה זמני. לך זה נשמע הזוי, אני יודע. אבל לך גם רבבה ויקיר וחוות־יאיר נשמעו הזויות לפני שנים לא רבות. ולי ברור שזה תרחיש שיכול להתממש בתוך עשר־עשרים שנים. אולי פחות. ולתמר אני אומר, את תראי. היד עוד נטויה. אנחנו עוד נזכה לחיות בחוות־יאיר החדשה, בגלעד.

אבל לא ענית לי על הערבים, אני אומר לדורון. מה תעשה בערבים? תגרש אותם? תארגן להם אפרטהייד? תאפשר להם להפוך את ארץ ישראל הענקית שלך למדינה ערבית?

את ההלם שלי דורון מנסה לרכך באמצעות קנקן תה צמחים וקערת תמרים. מכיוון שכבר חשב על הכול, תשובתו סדורה. המעשה הראשון שעל ממשלת ישראל לעשות, הוא אומר, הוא לספח את כל השטח של ארץ ישראל המערבית. הכול. המעשה השני הוא לחוקק חוק עידוד הגירת נוכרים. מין חוק שבות הפוך כזה. כפי שכל יהודי זכאי לסל קליטה, כל ערבי זכאי לסל הגירה. המעשה השלישי הוא לקבוע שכל מי שחותר תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית, מוצא את עצמו על מסוק ומונחת בעזה. רוצה מדינה פלסטינית? יקבל מדינה פלסטינית. המעשה הרביעי הוא לעודד ילודה יהודית. בגדול. והמעשה החמישי הוא עידוד עלייה. לא לתת ליהודים בגולה אורגזמה רוחנית של שיעורי עברית, אלא לחלץ אותם מהאנטישמיות הגואה ולהביא אותם הנה. ואז, כפועל יוצא של חמשת המעשים הללו, מה שיהיה כאן בעוד שנות דור הוא מיעוט ערבי קטן ונאמן. אני מתעב גזענות, דורון אומר. בעיניי, האנחנו־כאן־הם־שם של השמאל הוא גזעני. כי הדרוזים והבדואים המשרתים בצה"ל הם אחיי. ועל כן כל ערבי שיחתום על הצהרת נאמנות למדינה היהודית, יהיה גם הוא אחי. ועם אוכלוסייה ערבית נאמנה של 20־30 אחוז אני יכול לחיות. תהיה גם התגיירות המונית. תאמין לי, לא תהיה בעיה.

לא קונה את זה, אני אומר. בעצם התוכנית האמיתית שלך היא שבמסגרת המלחמה הגדולה לכיבוש עבר הירדן אתה תעשה גם תש"ח 2.

לא בהכרח, דורון עונה. אני מתכוון לכל מה שאני אומר, ועומד מאחורי כל הצעה שאני מציע. אבל הרוצה בשלום, ייכון למלחמה. ככל שנהיה חזקים ומרתיעים, נרחיק את המלחמה. ככל שניסוג ונתבכיין – נקרב אותה. מה שהכי מדהים אותי אצל הצ'מברלינים של השמאל הוא שהם לא למדו שום דבר מההיסטוריה. הרי הנסיגה מסיני הביאה את מלחמת לבנון הראשונה, וההתנתקות הביאה את מלחמת לבנון השנייה, ואוסלו הביא את האינתיפאדה השנייה. שיהיה ברור: אני לא אזום מלחמה. אני לא פסיכי. אבל אם בכל זאת תפרוץ מלחמה והערבים יברחו, אני לא אעמוד על גשר אלנבי ואעצור אותם. ואם הערבים יעשו טעות ויניפו את נס המרד – זאת תהיה הזדמנות לעשות את מה שבן־גוריון עשה ב־1948, ולפתור את הבעיה באופן מוחלט. על הטעות שעשינו ב־1967 לא נחזור.

לא אנהל איתך עכשיו את הוויכוח המוסרי ולא את הוויכוח המדיני, אני אומר לדורון. עוד מעט שבת. חבל על הזמן וחבל על כאב הלב. אבל דבר אחד אחרון אני רוצה לשאול אותך. אתה חושב שעם ישראל איתך? ואם לא – האם זכותך לכפות סדר יום כל כך רדיקלי על אומה שאינה רוצה בכך?

מאחורי דורון בוער תנור גזירי העץ המפיץ בחדר אור כתום ורך. בזה אחר זה הבנים והבנות מופיעים (יש שמונה, בלי עין הרע) ומסייעים לתמר במטבח. בעוד הגשם בחוץ לא פוסק, הסלון שבפינתו אנחנו יושבים חמים ונעים. הציונות היא לא סיפור של המונים, דורון ניר־צבי עונה. הציונות היא סיפור של קבוצות מיעוט קטנות ומובחרות: העלייה הראשונה, העלייה השנייה, לח"י. ובדרך כלל הקבוצות הקטנות האלה הן גם מאוסות. שנואות. כי הן רואות רחוק מדי והן דורשות הרבה מדי. הרוב לא מבין אותן ולא אוהב אותן, כי הן תובעות מעצמן ומאחרים כל כך הרבה. כשיאיר שטרן נפל, כותרות העיתונים אמרו ש"מנהיג כנופיית שטרן חוסל". אבל היום לאזכרה שלו באים מאות בני נוער, בעוד לאזכרה של דוד בן־גוריון באים רק בעלי תפקידים. כך שהעניין הוא להיות האוונגרד של עם ישראל. יחידת העילית. חוד החנית. והיום אין תנועת עבודה. לתל־אביבים אין את זה. גם הליכוד איבד את זה. הנסיכים הפכו לצפרדעים. נתקעו ברחביה וזלגו שמאלה. משתי גדות לירדן הם עברו לשתי גדות לירקון. אז מי שנשאר זה אנחנו, המתנחבלים. כי פה עדיין יש חברה תורמת. שהיא סוציאליסטית בלי להיות סוציאליסטית. פה עדיין חושבים על הזולת ומוכנים למסור גם את הנפש וגם את הממון למען עם ישראל. ביישובים שלנו יש הכי הרבה משפחות אומנה. ושיעור תרומת האיברים הוא הגבוה בעולם. בחוות־יאיר הקטנטנה, שלושה כבר תרמו כליות ורביעי בדרך. כן, גם אני. ליהודי בן 61 שלא הכרתי. כדי שלא יסבול יותר מהדיאליזה. ו־99 אחוז מתגייסים לקרבי. שייטת, מטכ"ל, סיירת גולני. ולאט־לאט אנחנו מטפסים גם אל הצמרת של האקדמיה והצמרת של המשפט. ראש השב"כ (לשעבר), ראש המוסד, ראש המל"ל. היועצים של ראש הממשלה. וזה לא משום שאנחנו מנסים להשתלט. אנחנו פשוט תורמים. את הבכורה שהקיבוצים איבדו כשהם עברו מהתגייסות למתנדבות סקנדינביות – אנחנו לקחנו. ובשמאל הם פשוט לא יכולים להתחרות בנו. כי כשהם סוף־סוף מרימים את הראש מהצלחת של האינטרס האישי, כל מה שהם רואים זה פלסטינים. לכן, באופן טבעי, אנחנו כנראה נוביל. והעם ילך אחרינו. הגבינה זזה, המדינה היא לא מה שהייתה. ישראל תלך בדרכו של יאיר.

*

שבוע ימים אני בדרכים.

בליל סערה אחד הרב יואל בן־נון (74) אומר לי בביתו באלון־שבות שבנקודת המוצא, הפער בין תנועת העבודה לגוש אמונים לא היה כל כך גדול. ומספר לי את שעמוס עוז סיפר לו בשבת המפורסמת ההיא בעפרה, ב־1983. שדוד בן־גוריון שמר תחת הזכוכית בשולחן העבודה שלו את פסוקים ל' ול"א של פרק כ"ג בספר שמות: "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, וְשַתִּי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר". וכשעוז הצעיר שאל את החבר בן־גוריון מה משמעות הפסוק הזה, ראש הממשלה ושר הביטחון ענה: ההיסטוריה היהודית עוד לא אמרה את דברה האחרון; גבולות ישראל הם גבולות לדור הזה. וכשעוז עז המצח המשיך להקשות, בן־גוריון פירש: חבר צעיר, כשיהיו בארץ 5־6 מיליוני יהודים, נגב וגליל מאוכלסים, עצמאות כלכלית ואוקזיון בינלאומי – אז אפשר. מה אפשר? מייסד המדינה לא אמר מילה, אך הניח את אגרופו החזק על הר חברון.

כך שמעניין מה בן־גוריון היה אומר היום, הרב בן־נון ממשיך. הלוא יש 6.5 מיליוני יהודים בארץ, יש עצמאות כלכלית ויש אוקזיון בינלאומי. טראמפ. בשלו התנאים אשר מבחינת תנועת העבודה עדיין לא בשלו אחרי מלחמת ששת הימים. אבל האמת היא שלא פחות משההתיישבות ניצחה – השמאל הפסיד. בכך שהוא נטש את המפה של יגאל אלון ואת הסדרי הביניים של יצחק רבין ובחר בהסדרי הקבע של פרס וברק – הוא עשה טעות גורלית. והמיט על עצמו חורבן. גם המשבר העולמי והישראלי של הדת הליברלית תרם תרומה מכריעה. אבל עדיין צריך לגלות שיקול דעת. לדעתו של הרב בן־נון, את הסיפוח של חבלי הארץ שתוכנית המאה מעניקה לנו, עדיף לממש בשותפות עם כחול לבן. ברגע ההיסטורי הגדול הזה אנחנו זקוקים לממשלת אחדות לאומית.

בליל סערה אחר, בביתו בעלי, גם עמיעד כהן (38) מדבר איתי על עמוס עוז. בעשור האחרון כהן הספיק להיות גם יזם, גם רבש"צ, גם מזכיר יישוב, גם מנכ"ל חברה לפיתוח וגם מנכ"ל של קרן תקווה. באשפת ההישגים שלו מערכות אבטחה טכנולוגיות, יזמות יישובית־עסקית, מרכז מסחרי, אזורי תעשייה, הרחבות יישובים, כתב־עת רעיוני (השילוח), הוצאת ספרים אידיאולוגית (שיבולת) ואינסוף מיזמים נוספים. הוא אוטודידקט נמרץ המשדר אנרגיית הנהגה צעירה הקיימת היום בימין ולא בשמאל. החזון המעשי של כהן הוא לסלול אוטוסטרדות, לפתח תשתיות ולהחליף את צה"ל במשטרת ישראל כדי שריבונות ישראל בשטח תהיה ממשית. אבל העניין העיקרי שהוא מבקש לדבר איתי עליו, הוא הממד המוסרי וההצדקה המוסרית. עמוס עוז טען, אומר בן שיחי, שלמפעל הציוני אין אלא צדקת הטובע הנאחז בקרש. ועל כן חובתו לא להשתלט על כל קרש, ולא להטיל אל תוך המים הסוערים את מי שנאחז בו לפניו. ובמילים אחרות: אנחנו גנבים ברישיון. מה שמצדיק את חיינו כאן הוא האיום הקיומי. מה שמגדיר אותנו הוא אושוויץ. והיעד הלאומי האחד והיחיד הוא להציל את היהודים ממוות ולהקים להם מקלט. ברית גורל. אבל מה שמונח ביסודה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא הניסיון לומר לכל זה "לא". לא די בזהות השלילית. יש גם ברית ייעוד. אנחנו פה לא רק כדי לשרוד, אלא כדי למלא שליחות. אלא שעדיין איננו יודעים מה השליחות הזאת. לא הגדרנו אותה.

יש כאן באמת גם סכנה, הוא אומר. המפגש עם שילה ועם בית־אל שחרר אנרגיה עצומה שכמוה כאנרגיה גרעינית, אשר אצל אחדים יכולה להפוך לקטלנית. לכן התפקיד שלנו עכשיו הוא לא להסתפק בערים, יישובים וכבישים. את הגוף בנינו. הרצל בנה, בן־גוריון בנה, תנועת אמנה בנתה. כעת הגיע תורה של הרוח. כעת צריך לחזור אל אחד העם. אל מה שעשה בכתב־העת שלו, השילוח. ולנסות להגדיר את הזהות החיובית של עם ישראל, של מדינת ישראל ושל ההתיישבות. לברר לעצמנו מה מעבר לניצחון של הקיום. מה הייעוד.

בשעת ערב רכה, בביתה בהר־ברכה, עתיה זר (45) אומרת לי שהארץ שלנו ורק שלנו, ומי הם שתהיה להם מדינה. ההבטחה של אלוהי ישראל היא לעם ישראל. בשום פנים ואופן אסור לתת לזרים נחלה בארץ ישראל. זאת תהיה טעות היסטורית. וזאת תהיה סכנה קיומית. ועבירה הלכתית.

כשהייתי בת ארבע, עתיה מספרת, עברנו עם אמא לגור בבית הדסה בחברון. כעבור חצי שנה הצטרף אלינו גם אבא, הרב משה לוינגר. ומה שאני זוכרת מהילדות זאת תחושה של מצור. הדרך מהבית לתחנת האוטובוס עברה בשוק הסיטונאי הערבי. לא להיט. ועל האוטובוס בדרך לקריית־ארבע – אבנים. לפעמים בקבוקי תבערה. והפיגוע הנורא שבו נרצחו שישה בפתח בית הדסה, כשהייתי בת חמש. הצעקות, הגופות, האימה. והרצח המטלטל של אהרן גרוס, כשהייתי בת תשע. זו הייתה זוועה. במשך שעות ארוכות הוא גסס. כלומר, ילדות לא נורמלית. בלי ציפורים, בלי עצים, בלי מרחבים. ובתחושה שאת כל הזמן על הקצה. אבל מה שההתמודדות הזאת עשתה לי, הוא שהיא חייבה אותי לשאול למה אני כאן. כי זו חברון, לכן אני כאן. וכי זה הר־ברכה. כי זה הלב של העם היהודי. ואני בחזית המאבק של העם היהודי. והמאבק הזה הצליח. בשביל שלושה עשר הילדים שלי, השומרון הוא הבית. פשוט. טבעי. אין שאלה בכלל. השאלה הוסרה מן השולחן. וזה שהבנים והבנות שלי מסתובבים כאן חופשי ומרגישים כאן טבעי, זה הניצחון. והוא חשוב לא פחות ממאות היישובים. ולמרות טראמפ, אני מאמינה שתהליך הגאולה רק ילך ויגבר. אני רואה את התנופה והתאוצה בכל מקום. הדרך הייתה ארוכה וקשה – אבל אני חושבת שהניצחון בלתי הפיך.

*

לא פחות מאשר המתנחלים מדברים אליי, מדברות אליי ההתנחלויות. 126 יישובים רשמיים. 110 או 120 מאחזים. כאשר הניצחון כל כך מובהק. ומוצק. כתוב בקהילות על הגבעות; חקוק בערים על ההרים. הכבישים המהירים, אזורי התעשייה המתרחבים, העגורנים הבונים. גני ילדים, בתי ספר יסודיים, בתי ספר תיכוניים. מדרשות, אולפנות, מכינות, מכללות, ישיבות. מרכזי מסחר, מרכזי תעסוקה, מרכזים דמויי WeWork. לולים אורגניים, חממות אורגניות, היי־טק. ופאבים, יקבים, צימרים. כלומר, רקמת חיים עשירה ומלאה ובלתי הפיכה. אשר לא תניח לגלגלי ההיסטוריה לסוב לאחור. לא תאפשר לישראל של נעוריי לחזור אל גבולה. ובין סוסיא למכורה, בין נוקדים לקדומים – הוויה אנושית עזה אשר עלתה מתוך מדינת ישראל, והכתיבה למדינת ישראל את עתידה.

איזו אחריות אדירה לקחתם על עצמכם, חברים וחברות. איזה נטל מוסרי כבד העמסתם על כתפיכם. אם צדקתם – יפה. נפלא. ואם טעיתם?

מה שבולט במיוחד הוא ההצלחה בהעלמתם של הפלסטינים. הם כאן, בכל מקום – אבל הם כאילו לא כאן. מערכות החיים כפולות. הן מתנהלות בשני מפלסים שונים בו זמנית. הכבישים עמוסים מכוניות פלסטיניות, אבל העם האחר כמו שקוף. השליטה במיליוני בני אדם חסרי זכויות מתוחכמת, יעילה ומוחצת.

כך שתוך כדי נסיעה בדרכים אני מנסה לברר לעצמי מה הוא שחולל את הניצחון שבו אני מוקף. קומת המסד ברורה: הלהט של גוש אמונים. מעליה המשיכה הכמעט־ארוטית של תנועת העבודה המזדקנת אל מעיין הנעורים האמוני של גוש אמונים. מעליה הביצועיזם הנחוש והערמומי של אריאל שרון, אשר הקים כמאה יישובים בחמש שנים. מעליה הנכונות המפתיעה של יצחק רבין לסלול את הכבישים העוקפים. מעליה הריק הרעיוני של הליכוד החדש, אשר אִפשר לתנועה אידיאולוגית קטנה יחסית להשתלט עליו ולעשות בו כבתוך שלה. ומעל הכול: הכישלון הקולוסאלי של השמאל. אשר ההתנשאות היהירה שלו והעקרות הרגשית שלו והרדידות המדינית שלו שיחקו לידי ההתיישבות במשך חצי מאה.

אבל העניין עמוק עוד יותר. בסופו של דבר, נוסחת הניצחון הייתה בנויה על ארבעה קודקודים: קהילה, אמונה, שוק, מדינה. ללא הגיוס של משאבי המדינה, שום דבר לא היה קורה. אבל היחידה החברתית שהתפתחה ביהודה ושומרון היא יחידה חברתית ייחודית אשר משלבת פתיחות של שוק חופשי עם ערכיות של קהילה מלוכדת עם תחושת משמעות הנגזרת מאמונה. היכולת לעמוד אל מול איומים חיצוניים קשים (טרור, הרג, אינתיפאדות) ומול איומים פנימיים לא קלים (התנגדות ממשלתית, ניכור ציבורי, דה־לגיטימציה) נבעה מתוך העוצמה המשולבת הזאת. אליה הצטרף אתוס של בנייה אשר הביס את תרבות המחאה של השמאל (אשר תחילה כתב מאמרים להארץ, ואחר כך העלה פוסטים לפייסבוק, ועכשיו מצייץ ציוצים). ואתוס של אליטיזם מגויס, משרת וחסר בושה. ואתוס של מחויבות לעשייה פעילה. כך המהפכה הצליחה למסד את עצמה. כך המהפכנים הצליחו לגבור על הממסד הממלכתי שנגדו יצאו. כך משגיח הכשרות של הרכבת הציונית התקדם אל קטר והשתלט על הקטר והוביל את הרוב המכריע של הנוסעים אל יעד שהם לא בחרו.

אני עובר על פני חוות־גלעד ואני עובר על פני יצהר ואני עובר על פני איתמר ואני מגיע אל חוות־איתמר. הנוף עוצר נשימה. שם ים כנרת, שם ים המלח, שם הים התיכון. חרמון, מירון, עיבל וגריזים. כאשר השאלה המרחפת מעל פני הארץ היא מה יעשו המנצחים בניצחונם. כיצד הם ירפאו את המחלה האנושה של חיים־מחוץ־לחוק. וכיצד הם יתמודדו עם התסמונת המסוכנת של המטרה־מקדשת־את־האמצעים. ומתי הם יפקחו את עיניהם ויראו את הערבים. האם יבינו שגם לבתי ולבניי הזכות לחיות כאן במדינה יהודית ודמוקרטית? האם לא ידחקו מן הארץ את מיליוני הליברלים הישראלים שעליהם גברו? והאם יתפסו סוף־סוף שהמהפכה נגמרה? שהרי על מי שהיה לנהג של הקטר, מוטלת האחריות של נהג קטר. כי עכשיו הרכבת בידיו. וחיי הנוסעים עליו. ומשני עבריו של הגשר הצר חיים ומוות.