אלה ימים רעים. ימים של מגפה. ימים של אפלה. ימים של שפל לאומי חסר תקדים.
מגפה אחת מכה בנו מבחוץ. נגיף זעיר זורע בעולם הרס כמו היה מטאוריט. הוא קטלני יותר מכל מלחמה שידענו ב־75 השנים האחרונות. והוא מסיים תקופה ומתחיל תקופה ומדומם את הציוויליזציה הגלובלית שחיינו בה. התמונות המגיעות מניו־דלהי הריקה ומפריז הריקה ומניו־יורק הריקה הן תמונות סוריאליסטיות. הסיפורים המגיעים מבתי החולים הקורסים באיטליה, בספרד ובבריטניה הם סיפורי זוועה. ואילו הטור ההנדסי של מספר החולים והטור ההנדסי של מספר המתים – מפילים אימה. לא הייתה מגפה כזאת בימי חיינו. לא היה אסון עולמי כזה מאז מלחמת העולם השנייה.
בתוך המגפה, לישראל יש יתרונות בולטים. היא זיהתה את האתגר בשלב מוקדם יחסית, ונקטה צעדים מחמירים לפני שעשו זאת מרבית מדינות המערב. מערכת הבריאות בישראל היא מערכת ציבורית־מרכזית המאפשרת ניהול ושליטה. והמערכת הביטחונית הישראלית חזקה ויעילה. גם האוכלוסייה הישראלית היא עמידה, רבת תושייה, ומנוסה במשברים גדולים ובהתמודדות עם איומים. נכון: בתי החולים שלנו הורעבו. הרופאים והאחיות הופקרו. היו אמורים להיות לנו הרבה יותר בתי חולים ואנשי צוות רפואי משיש לנו. היו אמורים להיות לנו הרבה יותר מיטות אשפוז ויחידות טיפול נמרץ ומכונות הנשמה. אבל עדיין – עדיף לחיות היום בעפולה מבמנהטן. ההגנה הכוללת שמקבלים תושבי באר־שבע טובה מזאת שמקבלים תושבי לוס־אנג'לס. איננו טובים כסינגפור – אבל איננו גרועים כאיטליה, ספרד, בריטניה וארה"ב.
כך שהבעיה הגדולה שלנו כעת היא שבזמן שהקורונה תוקפת אותנו מבחוץ, אנחנו עצמנו תוקפים את עצמנו מבפנים. מגפה שנייה, לא פחות מסוכנת, מחלישה מאוד את המערכת החיסונית הלאומית. כבר היו לנו שעות משבר בעבר. וכבר היו לנו מחלוקות עמוקות בעבר. אבל בשעות משבר בעבר ידענו להתגבר על המחלוקות העמוקות – או לפחות להשעות אותן. מנחם בגין הרכין ראש בפני דוד בן־גוריון גם כשאנשי אצ"ל נורו למוות, ובכך מנע מלחמת אזרחים בתש"ח. לוי אשכול הניח את הפוליטיקה בצד, ובכך אפשר את הקמתה של ממשלת האחדות של מלחמת ששת הימים. שמעון פרס ויצחק שמיר כבשו את האיבה ההדדית ובכך סללו את הדרך להרכבתה של ממשלת האחדות אשר הצילה את ישראל מהקטסטרופה הכלכלית של ההיפר־אינפלציה. אף שהמאבק האידיאולוגי בעבר היה הרבה יותר רציני ומהותי משהוא כעת – החישוקים המלכדים של החברה הישראלית היו חזקים. המחויבות למפעל הציוני ולבית הלאומי הייתה עמוקה. לכן גם ב־1948, גם ב־1967 וגם ב־1984 – האחריות גברה על הפלגנות. הממלכתיות גברה על השבטיות. הגדולה התעלתה על הקטנוניות. לישראל הייתה מנהיגות.
היום אין לישראל מנהיגות. לבנימין נתניהו יכולות גבוהות וזכויות רבות, אבל הוא נתפס בעיני חצי עם כבלתי לגיטימי. אין קבינט למלחמה בקורונה. אין רמטכ"ל למלחמה בקורונה. אין מפקדה עליונה ואין מועצה כלכלית עליונה ואין מסביר לאומי. אין מי שיחליף דיסקט במערכת הממלכתית ויגייס את כל המשאבים הלאומיים למאמץ כמו־מלחמתי. אין מי שיחייב את משרד האוצר ואת בנק ישראל לחשוב מחוץ לקופסה ולהנהיג כאן כלכלת מלחמה הדואגת לכולם. אין מי שיעורר אמון בציבור הרחב ואין מי שיעורר אמון בלוחמי הבריאות המסכנים את חייהם בחזית. אין מי שיכבה את האש של מלחמת השבטים ויגבש אותנו מחדש כאומה אחת. אין סמכות אחת – חזקה, נבונה, ערכית ולגיטימית – שתוביל את כולנו אל שדה הקרב.
זאת הסיבה לכך שהיום ישראל מחכה לגנץ. לרמטכ"ל לשעבר יש לא מעט חולשות. כמו כולנו. אבל לבנם של מלכה ונחום גנץ ממושב כפר־אחים ישנן תכונות המנהיגות הנדרשות ברגע הגורלי הזה: ממלכתיות, יושרה, ענייניות, אנושיות. בני גנץ האמיתי הוא פטריוט ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. הוא באמת אוהב את ישראל ואוהב את (כל) הישראלים. ולבני גנץ האמיתי יש עוצמה שקטה. הוא יודע להתמודד עם האתגרים הקשים ביותר בלא התלהמות ובלא אלימות. על כן, אם בני גנץ יאזור אומץ ויקים ממשלת חירום לאומית (שבה בנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה זמני ושבה לשני הגושים ייצוג שווה) – הוא ימלא את השליחות שהביאה אותו לפוליטיקה. וימלא את השליחות ששלחה אותו לצה"ל. וימלא את השליחות שאותה הטילו עליו מלכה ונחום גנץ והטיל עליו בורא עולם.
על כן, כאשר בני גנץ אוזר אומץ ומקים ממשלת חירום לאומית (שבה בנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה זמני ושבה לשני הגושים ייצוג שווה) – הוא ממלא את השליחות שהביאה אותו לפוליטיקה. וממלא את השליחות ששלחה אותו לצה"ל. וממלא את השליחות שאותה הטילו עליו מלכה ונחום גנץ והטיל עליו בורא עולם.
קום כארי, בני. אל תחשוש מהשונאים ומהמסיתים ומברית הבריונים. יש לך את זה. זאת משימתך בחיים האלה. והרגע הזה הוא הרגע שלך. רק אתה תדע למגר את המגפה הפנימית ולהדביר את המגפה החיצונית ולהושיע את ישראל.