למרכז הציוני החדש (הידוע גם ככחול לבן) יש יעד לאומי ברור: להפוך את ישראל למדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, משגשגת וצודקת. לאחד את החברה הישראלית. לחדש את הממלכתיות הישראלית. לשלב מיעוטים ולהעצים יחידים. להשביח את החינוך ולהבריא את הבריאות. לקבוע גבול. ליצור כאן מדינת מופת של ערכיות, מצוינות, שוויוניות ושותפות.
אבל למרכז הציוני החדש (ולתומכיו בשמאל) יש גם תשוקה עזה: רק־לא־ביבי. להעיף מגבעת רם את מנהיג הימין אשר האנגלית שלו טובה משלנו. להרחיק מהארץ את הנסיך השחור אשר הסית את העם נגדנו. לסלק מהעיירה את נביא השקר ששיסה ופילג והצליח. לגרש את השד. להניס את הדמון. להעלות על המוקד את המכשף.
בחודשיים האחרונים הפיתוי של רק־לא־ביבי גבר על המסירות ליעד הלאומי. הוא הביא לעולם את הנוסחה של ממשלת אחדות חילונית. הוא הביא לעולם את ההתרפקות על אביגדור ליברמן. והוא הביא לעולם את האמונה שאפשר להקים ממשלה ללא נתניהו וללא החרדים. האמונה המשעשעת הזאת נשענה על שלוש הנחות: שהליכוד יתקומם נגד מנהיגו; שהמנהיג החדש של הליכוד ישתף פעולה עם כחול לבן; שאותו מנהיג יסכים לחלוק את ראשות הממשלה עם בני גנץ.
בעיה. אף אחת מהנחות היסוד הללו אינה מחזיקה מים. שלושתן אשליות.
אשליה ראשונה: יש לא מעט התנשאות, התחסדות וצדקנות בתביעה של כחול לבן מהליכוד לערוף את ראשו של יושב ראשו הנבחר. ליכודיניקים ממש אבל ממש לא אוהבים התנשאות, התחסדות וצדקנות. והשם האמצעי של מפלגתם הוא נאמנות. בהיותו מעין משפחה חמה וסוערת, הליכוד (כמעט) תמיד נאמן לאב המשפחה. הנאמנות הזאת חזקה מהסבך המשפטי שנתניהו אכן נתון בו. על כן הסיכוי שחברי מרכז הליכוד יצייתו לפקודה של מפלגת רמטכ"לים יריבה ויחוללו מרי – קלוש. אין זו תוכנית עבודה סבירה אלא משאלת לב. חיזיון שווא. חלום ליל סתיו.
אשליה שנייה: נניח שהבלתי סביר קורה. גדעון סער מדיח את בנימין נתניהו. בקבוקי השמפניה נפתחים. העשירונים העליונים חוגגים. במערכות העיתונים קרחנה. תל־אביב צוהלת עד אור הבוקר. ומה אז? האם יש איזשהו סיכוי שגדעון סער יקים ממשלת אחדות חילונית? נאדה. סער לא טיפש. וסער רוצה לגור בבלפור לפחות עשור. הוא יודע שאת המפתח לשכירות מוגנת בבלפור מחזיקות בידיהן המפלגות החרדיות ומפלגות הימין. הוא לא יעלה בדעתו להמיר את הברית המוצקה איתן בהרפתקה חולפת עם כחול לבן. כך שכאשר השמש תזרח וההנגאובר יעבור, המרכז־שמאל יגלה שלא תוכנית עבודה הייתה לו אלא חלום ליל סתיו. משאלת לב. חזיון שווא.
אשליה שלישית: בני גנץ הוא עוף מוזר בפוליטיקה הישראלית – הגון, ישר, טהור לב. זאת הסיבה לכך שהציבור אוהב אותו וזאת הסיבה לכך שפוליטיקאים ועיתונאים חושדים בו. מדוע שורה של שחקנים מתוחכמים בכל זאת נושאים אותו על כפיים? מכיוון שהוא אנטי־ביבי. הוא הנשק הסודי שנועד להעלים את ביבי. אולם ברגע שביבי ייעלם, ייעלם גם הצורך בבני גנץ. מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור, יעוטו עליו. וכשכך יקרה – גדעון ירים טלפון לאיווט. איווט יסגור עניין עם גדעון.
שניהם יצופפו שוב שורות עם הרב אריה (דרעי) והרב רפי (פרץ) והרב ליצמן. המשיחיים כבר לא יהיו משיחיים. ההזויים כבר לא יהיו הזויים. אפילו הבהמות תחדלנה להיות בהמות. וכאשר תושבע ממשלת הרוטציה של סער־ליברמן, בני גנץ יהיה היסטוריה. כחול לבן תהפוך למפלגת האידיוטים השימושיים. מה שקרה למרכז הציוני הישן (ד"ש) ולמרכז הציוני הקודם (קדימה) יקרה גם למרכז הציוני החדש.
האירוניה עמוקה: בגלל התיקו הפוליטי המוזר שהניבו הבחירות האחרונות, המימוש של חלום כחול־לבן תלוי בדו־קיום זמני עם היריב המיתולוגי של כחול־לבן. זה המלכוד שביסוד המבוי הסתום הפוליטי של השבועות האחרונים. בנסיבות האלו, הברירה העומדת בפני המרכז הציוני החדש היא לקדם את ביצורה של מדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, משגשגת וצודקת – או לדבוק ברק־לא־ביבי. לאחד את החברה הישראלית ולחדש את הממלכתיות הישראלית – או להביא להקמתה של ממשלת ימין ימין ימין. רוצים לשנוא את נתניהו עד הסוף? סבבה. רוצים להחרים את נתניהו עד מוות? קול. המחיר הוא החשת התהליך של התפוררות הרפובליקה הישראלית. המחיר הוא אין עתיד.