על פי רוב איני אוהב לצטט את עצמי. אבל הפעם אי אפשר להתאפק. הנה דברים שפרסמתי כאן לפני שבוע: "דצמבר 2020 הוא חודש גורלי לנתניהו, לעתידו ולמקומו בהיסטוריה. הפעם אין לו מרווח ביטחון. אסור לו לטעות. אם יאבד את השלטון יאבד את החירות. גם מורשתו תוכתם. במצב הטרגי הזה, הדרך היחידה הפתוחה בפניו היא אחדות – שמשמעותה שותפות ופשרה. אבל מכיוון שנתניהו הוא נתניהו, רעיון השותפות זר לו. חלופת הפשרה אינה מוכרת לו. טעות, ביבי, טעות. סביר מאוד שהימין יקבל בבחירות 2021 רוב חסר תקדים. אבל הרוב של מתנגדי נתניהו יהיה גדול עוד יותר. ובמוקדם או במאוחר, הרוב הזה יממש את עצמו".
כתבתי ולא ידעתי מה כתבתי. מה שהערכתי שיקרה בתוך כשלושה חודשים קרה בתוך חמישה ימים. ההחלטה של גדעון סער לפרוש מהליכוד ולהקים מפלגת אנטי־ביבי ימנית טרפה את הקלפים של הפוליטיקה הישראלית. כעת אנחנו עומדים בפני מציאות שלא הייתה כמותה. אין עוד התמודדות בין שמאל, מרכז וימין. מצד אחד ניצב מחנה אנטי־ביבי המונה בסקרים לפחות 60 מנדטים ויכול לצמוח (בצירופו של בנט) לכ־80. מן העבר השני ניצב מחנה של ימין־ימין־ימין המונה בסקרים כ־80־82 מנדטים. תפיסת העולם הלאומית־שמרנית זוכה לתמיכה רחבה באופן חסר תקדים, אך התמיכה במנהיג הלאומי־שמרני שהוביל את ישראל בעשור החולף הופכת לנחלתו של מיעוט. האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו בחצי השנה האחרונה קרסה. ההתנהגות המתנשאת שלו כלפי גנץ, בנט וסער גרמה לתוצאות הרסניות מבחינתו. החלטתו לרמוס את כחול לבן, לנתץ את הרוטציה, לרוקן את ממשלת האחדות מתוכן ולצאת לבחירות מוקדמות התגלתה כטעות גורלית. בדיוק כפי שכתבתי כאן לפני שבוע, השטיק האחרון של ביבי היה שטיק אחד יותר מדי. הוא עלול להוביל אותו לאסון אישי והוא עלול להוביל את ישראל לטרגדיה לאומית.
מה שמתרחש לנגד עינינו הוא דרמה פוליטית מרתקת בעלת אופי של מחזה מוסר. ראש הממשלה המכהן הוא ככל הנראה המדינאי המוכשר ביותר המהלך היום על האדמה הזאת. יש לו חזון ויש לו תפיסת עולם – אבל הוא גם מכיר את המציאות היטב ויודע לתמרן בתוכה בתחכום. נתניהו הוא שחמטאי־על המשחק על לוח שחמט תלת־ממדי במיומנות יוצאת דופן. אבל הוא לא רואה אף אחד ממטר. הוא משתמש באנשים כמו חיילים שחורים ולבנים על הלוח, מקדם אותם או משמיד אותם כרצונו. לכן הוא השפיל את סער ללא כל הצדקה. לכן הוא הרחיק את בנט ללא סיבה. לכן הוא התנכל לגנץ ללא כל היגיון. הוא לא עמד במילתו ולא שמר על בעלי בריתו ונהג כאילו אין איש מלבדו.
והחמור מכול: נתניהו הפך את ישראל למדינה של איש אחד, ואת הליכוד לתנועה של פולחן אישיות. חטאו היה התמכרות לאנוכיות נרקיסיסטית. ועל החטא הזה נתניהו נענש כעת. מכיוון שהותיר יותר מדי אנשים מחוץ לאוהלו, הוא בנה במו ידיו קואליציה חזקה ורחבה של דורשי רעתו. חוסר היכולת לשמור על נאמנויות ולקיים שותפויות גרם לשחמטאי־העל למוטט את משחק השחמט שלו עצמו.
אבל ביבי אינו החוטא היחיד על הבימה. שותפו המוזר במחזה המוסר המוזר הוא המרכז־שמאל הישראלי, שוויתר על כל אמונותיו ועל כל ערכיו והמיר אותם בציווי העליון האחד – רק־לא־ביבי. הוא התמסר לפולחן האישיות ההפוך של שנאת נתניהו, שכח מה זה להיות שמאל אמיתי ומעולם לא גילה מה זה להיות מרכז מהותי. כל שעשה הוא להניף דגלים שחורים ולומר: "לך". מפץ סער מכה את המרכז־שמאל החלול הזה מכה אנושה. הוא מכווץ אותו למספר הבלתי נתפס של 38־40 מנדטים. והוא מכווץ את המחנה הציוני־ליברלי למספר הלא ייאמן של 27־29 מנדטים. חטא הפוליטיקה השלילית מקבל את העונש ההולם אותו. מי שלא טרח לגבש זהות רעיונית חיובית ולא הציע לישראל דרך חלופית – לא נהנה עוד מתמיכתו של חצי עם אלא של רבע עם.
האם זה הסוף? האם סער, בנט וליברמן עומדים להפיל את נתניהו ולהקים כאן ממשלת ימין־ימין־ימין מסוג חדש? האם ראש הממשלה המכהן עלול לסיים מהלך חיים ייחודי מאחורי סורג ובריח? גם לבנימין נתניהו וגם לבני גנץ נותרו ימים ספורים. המאכלת על צווארם. אם הם לא ילמדו את הלקח של טעויותיהם ולא יתעשתו ברגע האחרון – לשניהם צפוי כליון.