הקיץ הראשון של הקורונה הוא קיץ מוזר. המגפה משתוללת – אבל החיים כמו שבו למסלולם. המשבר הכלכלי עמוק – אבל המסעדות מתפקעות. ישראל היא מדינה אדומה – אבל ישראל חזרה אל עצמה. בית הכנסת הומה תפילה, חדר הכושר רוחש פעילות והבר הלילי עמוס. החסידים עומדים על זכותם לנסוע לאומן, המפגינים עומדים על זכותם להפגין בבלפור והנהנתנים עומדים על זכותם ליהנות. שוודיה זה כאן. גם הפוליטיקה, גם התקשורת וגם החיים האזרחיים בישראל מתנהלים כמו אין קורונה בעולם.
אבל יש קורונה בעולם. ויש קורונה בישראל. חופשת בין הזמנים הביאה להתפרצות מחודשת במגזר החרדי. חגיגות חג הקורבן (והחתונות בעקבותיו) הביאו לעלייה דרמטית של התחלואה במגזר הערבי. גם הנינוחות הכללית גבתה מחירים גבוהים. לכן מספר הנדבקים היומי ברחבי הארץ שב ועלה השבוע והתקרב לאלפיים. מספר החולים קשה עלה בתוך חודש בשליש. התמותה הפכה לאיום ממשי. לפני חודשיים היו בישראל 314 קורבנות קורונה, לפני חודש היו בישראל 470 קורבנות קורונה, ואתמול המספר עמד על 877. מדי יום המגפה מפילה בקרבנו יותר מתריסר חללים.
כך שהמצב הישראלי בשלהי קיץ 2020 הוא באמת הזוי. מצד אחד אנחנו דורשים בכל תוקף לחיות חיים נורמליים – ומצד אחר אנחנו מתלוננים על שהמגפה לא הודברה. מצד אחד אנחנו רוצים שיפתחו לנו כבר את השמיים – ומצד אחר אנחנו נדהמים לגלות שתחת רגלינו רועדת האדמה. באמת־באמת אנחנו מצפים שהעוגה שאנחנו אוכלים תישאר שלמה. וכאשר אנחנו מגלים שלא זה המצב – אנחנו כועסים מאוד. ואנחנו רוקעים ברגלינו. ואנחנו מאשימים את האיש האחראי לכול: הפרויקטור. המתאם. הרמטכ"ל של המלחמה בקורונה. פרופ' רוני גמזו.
המינוי של מנכ"ל בית חולים איכילוב בסוף יולי לממונה על המשבר הלאומי היה אירוע תקדימי. אחרי חצי שנה שהמערכה נגד המגפה נוהלה באופן אישי בידי ראש הממשלה החליטה ישראל סוף־סוף להתמודד איתה באופן מערכתי ושיטתי. אחרי שנים ארוכות שנתניהו ניסה למשול בנו לבדו בהתעלמות מהמעמד המקצועי הישראלי, איש מקצוע הופקד על ניהול ענייני המדינה. תחושה קשה של כישלון, אובדן שליטה ואובדן דרך גרמה שהמלך ביבי נאלץ להאציל סמכויות לאחר. לחץ ציבורי אימתני גרם לו להניח לרופא לנסות לרפא אומה שהנגיף חשף את מחלות הרקע הקשות שלה.
ואמנם, התמונה שגילה גמזו בכניסתו לתפקיד הייתה מזעזעת. במשך חודשים ארוכים לא טרחה ממשלת ישראל לגבש אסטרטגיה כוללת להתמודדות עם הקורונה. השרים עסקו בעץ זה ובעץ אחר אבל לא ראו את היער. משרד הבריאות בזבז את תקופת הסגר ולא בנה את התשתית הנדרשת לקטיעת ההדבקה והורדת התחלואה. כפי שאמר מומחה אחד: נתנו לחבורת חובבנים לנהל פרויקט ברמת המורכבות של החץ. וכפי שאמר מומחה אחר: ישראל ניסתה להתמודד במירוץ פורמולה 1 בעודה נוהגת בגרוטאה.
החודש ניסה הפרופסור הנמרץ מתל־אביב לשנות את כל זאת. יחד עם בני גנץ, יולי אדלשטיין, אמיר אשל וחזי לוי, הוא מבצע מהלך שקט של העברת סמכויות ממשרד הבריאות (הכושל) למשרד הביטחון (היעיל). עם צה"ל הוא בונה מערכת משוכללת שתדע בתוך חודש־חודשיים לקטוע במהירות שרשראות הדבקה. עם פיקוד העורף, ראשי הערים וקופות החולים – הוא מגבש תוכנית לאומית שתדע להיאבק במגפה על בסיס מקומי. אבל כל המהלכים האלו דורשים זמן, סבלנות ושיתוף פעולה. הם אינם מציעים פתרון של זבנג וגמרנו ואינם מניבים תוצאות מהיום למחר.
הבעיה היא שככל שהזמן נוקף, הנרגנות גוברת. ככל שהפער בין הציפיות שלנו לבין דפוסי חיינו מתרחב, הביקורת מתעצמת. פוליטיקת האפסיים הישראלית מתנכלת למקצועיות הישראלית ומנסה להשיב אותנו אל פופוליזם גס וזול. שרים וחברי כנסת שהתרגלו לנהל עניינים בטוויטר ולפתור בעיות באינסטגרם אינם מבינים כלל שהפעם אנחנו עומדים בפני אתגר חיים אמיתי. הם מנצלים את שלב ההתארגנות של הצבא הנלחם בקורונה כדי לזנב בו ולהכשיל את מתקפת הנגד הגדולה שהוא מתכנן.
כעת הגיעה השעה לומר לכל המתלהמים: שקט, נלחמים. ברגע הקריטי הזה כולנו צריכים לאפשר לאנשי המקצוע לנהל באופן מקצועי את המלחמה הגורלית של 2020. וכולנו צריכים להתאחד, להתעלות ולנהוג כעם בוגר. תנו לאיכות סיכוי. תנו לגמזו לנצח.