כשהבאנו לקבורה את בני משפחת ביבס הבאנו לקבורה גם חלק מעצמנו: קברנו את התקווה לשלום אמת בימינו
יותר מ-1,800 ישראלים נטבחו ונפלו מתחילת המלחמה, אבל תמונת האם החובקת את שני בניה אדומי השיער היא התמונה האייקונית שלה. הטרגדיה של הג'ינג'ים הייתה לסיפור המכונן של הרגע ההיסטורי המכונן שבו אנחנו נתונים. אין אדם בארץ שהאסון של הביבסים לא הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים האישיים שלו. דמם דמנו. גורלם גורלנו.
אבל לא מדובר רק על כאב ועל צער ועל לב שבור. הסיבה לכך שהתינוק, הזאטוט והאם היו לסמל לאומי היא האופן שבו הם נחטפו והאופן שבו הם נרצחו אשר הוכיחו בפני מה אנחנו עומדים: רוע מוחלט. הזוועה שפקדה אותם הייתה לקריאת השכמה של כולנו. על כן, כשהבאנו אותם לקבורה אתמול הבאנו לקבורה גם חלק מעצמנו. קברנו את התקווה שיהיה כאן שלום אמת בימינו. קברנו את האשליה שאפשר יהיה לחיות כאן חיים של שלווה נורמלית.
האמת החדשה היא אמת עתיקה מאוד: לנצח תאכל חרב. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך בלתי פתיר. אין זה מקרה שתהליך אוסלו כשל וועידת קמפ דייוויד קרסה וההתנתקות הביאה נוח'בות אל הדשאים של כפר עזה ובארי. אין זה מקרה שכאשר שכנינו קיבלו לידיהם לראשונה חבל ארץ שלם הם לא הפכו אותו לדובאי אלא ליעד מבוצר של קנאות ושנאה. אין זה מקרה שמעבר לשדות החרושים של הנגב המערבי התפתחה תרבות מוות חולנית שבסופו של דבר הביאה לרצח הברברי של חף מפשע שטרם מלאה לו שנה.
אל לנו להיות צדקנים. מלחמת מאה השנים בינינו לבין שכנינו הייתה תמיד מלחמה אכזרית שבה שני הצדדים לא חסו זה על זה. נכון: אנחנו השלמנו עם מדינה ערבית והם לא קיבלו מדינה יהודית. בניגוד להם, אנחנו ניסינו לשמור על טוהר הנשק. אבל הדינמיקה של הסכסוך סחפה את הכול. הם טבחו בנו בחברון בתרפ"ט ואנחנו הנחנו מטעני נפץ בשוקיהם בשנות ה-30. הם ניסו להשמידנו ב-1948 ואנחנו הנסנו אותם מבתיהם. הם בטרור, אנחנו בהתיישבות. הם בשנאה, אנחנו בעליונות צבאית וארגונית ומדעית וכלכלית. טרגדיה היסטורית של שני עמים האוחזים זה בצווארו של זה. אבל בנקודת זמן מסוימת הסכסוך הלאומי עבר מוטציה אשר גורמת לאחדים משכנינו לעשות מעשים דמוניים. חלק מאויבינו מעדיפים את מותנו על חייהם. מבחינתם – כולנו ביבסים. בכוונתם לעשות לכל קורא ולכל קוראת של מאמר זה את שהם עשו לשירי, אריאל וכפיר.
כך שהמשמעות העמוקה של הרצח הנורא של המשפחה הצעירה מניר עוז היא חד-משמעית: אנחנו עומדים בפני אויב שאיבד צלם אנוש. אין כאן עימות על חלקת אדמה או על משאבים או על אינטרסים. יש כאן מלחמת דת ויש כאן התנגשות חזיתית בין טוב לרע, בין חיים למוות. בעימות הקיומי הנורא מוכרחים לנצח. להחזיר את כל החטופים ולשוב למערכה ולהכריע. בזמן שאנחנו כואבים ובוכים וטומנים באדמת הארץ את היקרים מכול – עלינו לזכור זאת. אסור לנו לאבד את האנושיות ואת המוסריות כאויבינו – אבל חובה עלינו לנצח. עד הסוף.