ארי שביט ואורי בר־יוסף עונים לאלוף בן

להיות או לחדול

הביקורת שפרסם אלוף בן על ספרי החדש ("בנוסטלגיה תעשה לך מלחמה", 2.8) מעלה טיעון רציני המחייב מענה רציני: מי ירצה לחיות במדינת הצונאמי שאני מתאר? ובמילים אחרות: מדוע ילדיו של בן וילדיי שלי וילדיהם של קוראי "הארץ" יסכימו לחיות בדמוקרטיית סְפר שהיא מדינת מאבק הנערכת לקראת תש"ח 2?

השאלה מובנת ועמוקה, אבל היא נובעת מאי הבנה של השינוי ההיסטורי הענק המתחולל לנגד עינינו. בעוד שבן מאשים אותי בנוסטלגיה, האמת היא שהנוסטלגיה היא דווקא מנת חלקו — ומנת חלקם של אותם ליברלים שלא התפכחו ב–7 באוקטובר. האמת אכזרית: למרבה הצער, העידן שבו עורך "הארץ" ואני גדלנו נגמר. חרב העולם שבו הערכים הפרוגרסיביים של עיתון "הארץ" ליבלבו. ברמה העולמית — הסתיימו 80 השנים הטובות של הפאקס אמריקנה. ברמה האזורית — הסתיימו 40 השנים הטובות שבהן לישראל לא נשקף איום קיומי. וברמה הלאומית — הסתיים עשור האשליה והתעתוע של בנימין נתניהו מזה ואומת הסטארט־אפ מזה. כך שהמציאות שבפניה אנחנו עומדים היום היא מציאות חדשה לחלוטין. פרדיגמות העבר קרסו. הקונספציות של אתמול התנפצו. אל מול אתגר שלא היה כמוהו מאז 1948 — אנחנו נדרשים לחשוב מחדש על הכל.

לפני שנים רבות כותב שורות אלה עבר מהשמאל הציוני המתון אל המרכז הציוני הקיצוני. "מלחמה קיומית" נותן ביטוי לתפישת עולם ציונית חדשה בעולם המאתגר של העשור השלישי של המאה ה–21. מבלי להיות פוליטי, הספר הקצר אומר לאנשי השמאל האנכרוניסטי: תתעוררו. תפקחו עיניים. תבינו את ההשלכות של מעשי הזוועה שנעשו בקיבוצניקים רודפי שלום ובקלאברים חוגגי חיים בשמחת תורה. תבינו שכדי שתל אביב תחיה כאמסטרדם היא צריכה להתמודד עם דמשק, ביירות ועזה. בשנים הקרובות לא יהיה כאן שלום סקנדינבי. אם ישראל לא תהיה חזקה, ישראל לא תשרוד. על כן עוצמה איננה מילה גסה ואיננה מילה אנטי־דמוקרטית. להיפך. המשימה המיידית שלנו היא לבנות את העוצמה אשר תאפשר לנו לעמוד כחברה חופשית במלחמה איומה.

מבלי להיות פוליטי, הספר אומר לאנשי הימין הפשטני: תתעשתו. עוצמה היא לא לנופף באקדח על גבעות ביהודה ושומרון. עוצמה היא לא לפלוש לבסיסי צה"ל ולהתיישב ברצועת עזה ולהתגרות באומות העולם. עוצמה היא גם גולני וגם מכון ויצמן. עוצמה היא גם לכידות פנימית וגם לגיטימיות בינלאומית. עוצמה היא מנהיגות ראויה, ממשל איכותי, צדק חברתי, אחווה, שפיות ושיקול דעת. עוצמה היא להציב את ישראל בצד הנכון של ההיסטוריה ולכונן את הברית האזורית ואת הברית העולמית אשר יאפשרו לנו לצלוח עשור של להיות־או־לחדול.

אבל השאלה של אלוף בן עדיין בתוקף: איך נשכנע את ילדיו ואת ילדיי ואת ילדיכם לחיות בישראל הבונה את עצמה מחדש כדמוקרטיית ספר?

התשובה הראשונה היא תשובה עולמית. כבר היום בבריטניה ובגרמניה מדברים על הכפלת ההוצאה הביטחונית ועל חידוש שירות החובה הצבאי. מלחמת אוקראינה, האיום הרוסי, הצל הסיני ואתגר ההגירה גורמים לשינוי תודעתי דרמטי במערב. ככל שהמלחמה הקרה השנייה תתעצם — השינוי הזה יעמיק. גם אמסטרדם עצמה תשנה את זהותה ואת ערכיה. העולם החופשי כולו מתחיל להבין שיותר מש–2024 דומה ל–1994, היא דומה ל–1934. הצעירים שהתגייסו כפי שהתגייסו בראשית המלחמה הישראלית הגדולה מבינים זאת. בניגוד לשמועות, הטיקטוק לא טימטם אותם. הם יודעים שהדור שלהם לא יזכה לשקט שלו זכה הדור של אלוף בן ושלי. אבל מה שהם מייחלים לו הוא הנהגה פוליטית ורעיונית ראויה. הנהגה שתבין את המצב ההיסטורי החדש ותתמודד איתו בתבונה, באחריות ובאומץ לב.

התשובה השנייה היא תשובה ישראלית. ב–1965 החיים בתל אביב היו חיים טובים. בה בשעה שיצחק רבין בנה את מכונת המלחמה העוצמתית ביותר שאי פעם היתה כאן, דור האספרסו חגג בדיסקוטקים. בירושלים נחנך מוזיאון ישראל, בתל אביב נחנך מלון הילטון, ובארץ נשבה רוח של חירות. הסוציאל־דמוקרטיה של לוי אשכול ידעה להיות גם חברה חופשית וגם חברת אחווה מגויסת. כך שהאתגר שלנו היום הוא כיצד לעשות 1965 ב–2025. כיצד למצוא את האיזון בין האתונה שאנחנו מבקשים להיות לבין הספרטה שאנחנו נאלצים להיות. רק אם נדע לעשות זאת נוכל לחצות את העשור הגורלי ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל — ולצאת אל המרחב.

התשובה השלישית היא תשובה פוליטית. כפי שהדרמה של השבוע האחרון מוכיחה, ברור לחלוטין שישראל של נתניהו איננה ערוכה להתמודדות עם מלחמה רב־זירתית ארוכה וקשה. אין לנו הנהגה לאומית, אין לנו אסטרטגיה לאומית ואין לנו מערכת ממלכתית מתפקדת. ב–15 השנים האחרונות המדינה התנוונה, החברה התפוררה והאתוס המשותף נשחק עד דק. אלה הנסיבות שבהן התרחש מחדל העיוורון אשר הוביל לאסון ובהן מתרחש מחדל הרפיון שמחמיר את האסון בימים אלה. כך שמה שנדרש היום באופן חיוני ומיידי הוא תיקון ישראלי. בתוך זמן קצר מאוד עלינו להחליף את השלטון, לכתוב מחדש את תפישת הביטחון, לחדש את מערכות המדינה ולשקם את הצבא. אבל כדי לעשות את כל זאת נדרש רוב. והדרך היחידה לגבש מחדש רוב ציוני ערכי, יצרני, אחראי ושפוי — היא להציע לציבור הישראלי הצעה רעיונית חדשה. להעמיד תפישת עולם שהיא גם מציאותית וגם דמוקרטית, גם לאומית וגם ליברלית, גם מסורתית וגם מודרנית. את זאת מנסה לעשות "מלחמה קיומית".

השלום אפשרי

במאמר הביקורת שלו גורס אלוף בן כי עיקר הבעיה בספרי "נעוצה בהתעלמות מהשינויים שעברה ועוברת ישראל". לטענתו הספר מלא געגועים למה שהיה פעם ומתעלם מכך שאת מקום הממסד הביטחוני הוותיק "תופסים רבני הציונות הדתית ותלמידיהם". אלו טענות ראויות, ולכן אני מנצל את ההזדמנות כדי להבהיר כמה נקודות — בעיקר מה יש ומה אין בספר.

ראשית, הספר מנסה להציג בפרספקטיבה רחבה את דרכה של ישראל להבטחת סיבת קיומה, מתן "מקלט בטוח" לעם היהודי. אנחנו נמצאים היום בשלב הרביעי בדרך ארוכה זו. השלב הראשון, שנמשך עד 1967, חייב היסמכות בלעדית על אמצעים צבאיים כיוון שלישראל לא היה מה לתת לערבים בתמורה לסיום הסכסוך. בשלב השני, שנמשך עד 1977, נפתחה בפני ישראל האפשרות לסיים את הסכסוך בתמורה להחזרת השטחים שנכבשו ב–1967, אך היא סירבה לכך. השלב השלישי, בין חתימת הסכם השלום עם מצרים לסיום מלחמת לבנון השנייה, התאפיין בסיום העימות הקונבנציונלי ובקשיים שהציבה בפני ישראל ההתמודדות עם אתגרי העימות הצבאי למחצה.

השלב הנוכחי הוא השלב שבו, לראשונה מאז 1948, קיים איום צבאי חמור המתקרב לקיומי, ומולו אין לישראל מענה הגנתי ראוי. האיום, מאגר הטילים הענק של חיזבאללה במשולב עם אמצעי שיגור נוספים של שלוחי איראן ואיראן עצמה, יוצר כבר שנים ארוכות מצב שבו המענה המרכזי של צה"ל הוא התקפי — השמדת לבנון או איראן בתגמול על ניסיון פגיעה מסיבי בעורף הישראלי. את התוצאה אנחנו רואים מדי יום בגליל הנטוש. ללא האיום על העורף היינו רואים כבר מזמן מאמץ קרקעי בדרום לבנון. סביר שהיה מצליח. אבל כאשר המחיר הוא פגיעה חסרת תקדים בעורף הישראלי — הסיפור שונה.

וזו הטענה המרכזית של הספר: מכיוון שאין היום מענה צבאי לאיום המרכזי זולת הרתעה, חובה לחפש מענה מדיני שיצמצם אותו. החלופה היחידה — גם אם רבני הציונות הדתית וחסידיהם שוללים אותה — היא נוסחת שתי המדינות.

כאן אני מתחבר לנקודה השנייה אותה מעלה בן. מדיניות ביטחון לאומי עוסקת בדרך שבה המדינה עושה שימוש במשאביה כדי להגן על עצמה. היא לא מתמודדת עם המשטר הפנימי, על כל שגיונותיו. את דעתי על הממשלה הזו אני מביע מדי מוצאי שבת ברחוב קפלן. מטרת הספר היא אחרת — להצביע על ממד מרכזי שנשכח בתפישת הביטחון. עובדה היא שגם בן חושב שהתהליך המדיני כאמצעי להתמודד עם אתגרי הביטחון אהוד בקהילה הבינלאומית (ואני מנחש שגם עליו), אבל קשה למכור אותו בישראל.

הקביעה הזו אינה מבוססת דיה. על פי סקר עמדות של מכון אקורד מיוני 2024, כשני שליש מהציבור חושבים במידה רבה או בינונית שישראל צריכה להסכים להסדר בתמיכת ארה"ב על בסיס מיסוד מדינה פלסטינית, הכרת מדינות ערב בישראל ונורמליזציה ביחסים איתה. זה נתון מדהים לאור העובדה שבאולפני הטלוויזיה, שהן מקור המידע המרכזי לרוב הציבור, הוא כמעט לא מוזכר. מתברר שהציבור הרחב נאור יותר ממה שנדמה. חבל שתוצאות הסקר לא קיבלו כותרת ראשית ב"הארץ".

וזה מביא לנקודה השלישית. הלוואי שההתעלמות מהאופציה המדינית היתה רק נחלת הימין. הבעיה היא שגם מנהיגי מפלגות המרכז והשמאל לא מציבים אופציה זו כחזון המרכזי אליו יש לשאוף. די לראות כיצד גנץ וחבריו שללו ביולי בהצבעתם בכנסת את הקמת המדינה הפלסטינית וכיצד חברי יש עתיד והעבודה נעדרו מההצבעה במחווה פחדנית, מחשש שיזוהו כשמאלנים. זה מה שיש להם להציע.

במשבר הקשה ביותר בתולדותינו אנו עומדים בפני בחירה שתקבע את עתידנו. הימין המשיחי מציע מדינה יהודית בין הירדן לים והיסמכות על אלוהים שיציל אותנו מכל צרה. ארי שביט מציע שיעבוד ביטחוני שיהפוך את ישראל לספרטה שספק אם נרצה לחיות בה, ושגם לה לא יהיה מענה לאיום הקיומי הגלום בפצצה איראנית. זה יהיה סוף חזון המקלט הבטוח לעם היהודי.

"מעבר לקיר הברזל" מציע לפעול לאור החזון לו היו שותפים בן־גוריון וז'בוטינסקי, לפיו עוצמת המפעל הציוני תביא את העולם הערבי להשלים עם קיומו. העולם הערבי מוכן לכך, כפי שעולה מהצעת השלום של הליגה הערבית העומדת על השולחן מאז 2002. נכון, זה לא יפתור את כל בעיותינו, אבל ישפר מהותית גם את היכולת להתמודד עם איראן ושלוחיה.

בן צודק בטענתו שהספר מתעלם מהמציאות הישראלית המקשה על הליכה בדרך זו. תפקיד אנשי האקדמיה בתחום הוא להצביע על החלופה הטובה ביותר. ההובלה היא נחלת ההנהגה הפוליטית ומעצבי דעת הקהל. אלה וגם אלה לא עשו עד היום די כדי להעלות את ישראל על דרך הישר. כדאי שיתחילו להתאמץ יותר.