בחירות 2021 יהיו משאל עם על הקורונה. הפעם השאלה לא תהיה ימין או שמאל. הפעם השאלה לא תהיה רק־ביבי או רק־לא־ביבי. השאלה תהיה אם ישראל ניצחה את הקורונה או שהקורונה ניצחה את ישראל. הערכת הציבור את תוצאות המגפה תקבע מי יהיה ראש הממשלה הבא ואיך תיראה הממשלה הבאה.
אבל התשובה מורכבת מאוד. ומשתנה. ומתעתעת. שנת הקורונה הישראלית הייתה שנה של רכבת הרים. באביב 2020 ישראל הצטיינה. הסגר המוקדם והמחמיר וההתגייסות הכלל־ישראלית המוקדמת גרמו לכך שמספר המאומתים היומי בארץ ירד מ־660 בסוף מרץ ל־17 באמצע מאי. אבל אז באה היציאה הנמהרת והמופקרת מהסגר הראשון, והתגובה האיטית והמהוססת על הגל השני, שגרמו לכך שמספר המאומתים היומי עלה מ־400 בשלהי יוני ל־1,750 בסוף יולי ול־3,330 בתחילת ספטמבר. ובמשך כל התקופה הארוכה הזאת הממשלה גררה רגליים. הציבור היה שאנן. איש לא שעה לאזהרותיהם של קומץ מומחים רציניים שניבאו שחורות. גם ראש הממשלה וגם ראשי האופוזיציה אמרו דברי הבל ונהגו בחוסר אחריות.
הסגר השני היה הפתעה גדולה לטובה. בשלב הזה אבד האמון בהנהגה והחברה הישראלית כבר הייתה מפורקת (חרדים, ערבים, מפגינים – כל הג'אז הזה), אך הציבור היה ממושמע. בתוך פחות מחודש מספר המאומתים היומי ירד מ־4,360 ל־1,550. לו היינו ממשיכים את הסגר עוד שבועיים־שלושה יכולנו להוריד את התחלואה לרמה נמוכה למדי, שהייתה מאפשרת למפקדת אלון (שהוקמה באיחור רב) לקטוע את שרשראות ההדבקה.
אבל בישראל כמו בישראל: אין אורך רוח. אין מחשבה ארוכת טווח. מעטים צופים אל מעבר לאופק. ברגע שהמאכלת כבר אינה על הצוואר – פורקים עול. ומקבלים גל שלישי של קורונה. שמעלה את מספר המאומתים היומי מ־740 באוקטובר ל־4,270 בדצמבר. ומציף את בתי החולים בכ־1,200 חולים קשים ביום. ומביא למותם של 480 בני אדם בתוך כחודש. וכולא את ישראל בסגר שלישי.
ואז, בו־זמנית, שני משני משחק. שני מעצבי מציאות חדשים. בנובמבר 2020 פייזר מודיעה שהחיסון שלה מוכן, וב־9 בדצמבר נוחת בנתב"ג משלוח ראשון של מאות אלפי חיסונים. וב־20 בדצמבר ממשלת בריטניה מודיעה שבממלכה המאוחדת התגלתה מוטציה (מידבקת מאוד) של הנגיף הסיני הישן והטוב. כך שהרבעון הראשון והקריטי של 2021 עומד בסימן קרב האיתנים בין מבצע החיסונים המדהים של ישראל (רק־ביבי) ובין קצב ההתפשטות המדהים של המוטציה הבריטית בישראל (רק־לא־ביבי). בין מיליוני מחוסנים ובין יותר מאלף מתים נוספים.
לכאורה, שאלת הקורונה הייתה סבוכה מאוד. אבל בניתוח מדעי קר ברור שהייתה רק דרך התמודדות אחת: סגר מחמיר וארוך (כולל נעילת נתב"ג) שיוריד את מספר המאומתים היומי לכמה מאות – והקמת מרכז קטיעה יעיל שידע לטפל במאות הללו באופן מוחלט. ואז, אחרי תקופת ייסורים מאתגרת, יציאה אל המרחב באופן מסודר כמו דרום קוריאה וניו־זילנד.
אך בישראל לא קם מנהיג פוליטי אחד שמוכן לאמץ את המודל הקשוח והיעיל הזה. הפופוליזם היה חזק מכולם. רוחו של יורם לס נשבה באולפנים גם אחרי שיורם לס נעלם. גם האופוזיציה וגם חלק ניכר מהתקשורת דרשו שנתנהג כאילו אין נגיף בעולם. השרים נכנעו ללחץ ויצאו מהסגרים לפני שהשלימו את המלאכה. במו ידיה ממשלת ישראל יצרה מצב כאוטי שבו רק החיסונים יכולים להציל אותה מהטעויות של עצמה.
לבכירי משרד הבריאות מגיע דווקא צל"ש. חזי לוי, נחמן אש ובמיוחד שרון אלרעי־פרייס המדהימה מבינים עניין ועושים כמיטב יכולתם. יולי אדלשטיין היה המבוגר האחראי היחיד בממשלה. אבל בסביבה הפופוליסטית שהרביעייה המקצועית והאחראית הזאת פועלת בה, קולה אינו נשמע. במקום שההצעות המחמירות והנכונות שלה יתקבלו – היא נאלצת להתפשר שוב ושוב עם הדרג הפוליטי, שלא מנהיג את הציבור אלא הציבור מנהיג אותו, ובכך, באופן פרדוקסלי, מקרב את המפולת שעלולה להמיט עליו מפלה פוליטית.
אין לדעת כיצד ישראל תיראה בעוד שבעה שבועות. אם ישראל המצטיינת של חיסוני פייזר תגבר על ישראל הכושלת של נתב"ג, כולנו נחגוג ובבלפור ישתו שמפניה. לעומת זאת, אם ישראל הכושלת תגבר על ישראל המצטיינת, ניקלע לסופה מושלמת ומשפחת נתניהו תעבור דירה. תהיה התוצאה הפוליטית אשר תהיה – התוצאה הלאומית ברורה. את המלחמה נגד איראן וחיזבאללה אי אפשר לנהל כפי שניהלנו את המלחמה נגד הקורונה. ישראל זקוקה בדחיפות לבדק בית.