הנתונים מדברים בעד עצמם: ביום הקמת ממשלת השינוי, הריפוי והאיחוי היו בישראל שני (2) חולי קורונה מאומתים. חודש אחר כך היו בארץ שבע מאות שלושים ושניים (732) חולים מאומתים. השבוע מספר החולים המאומתים היומיים הגיע לשלושת אלפים שמונה מאות ושמונה עשר (3,818). בתוך פחות מחודשיים תחלואת הקורונה בישראל עלתה פי אלף תשע מאות ותשע (1909). במקביל, מספר החולים הפעילים עלה פי 85, מספר החולים קשה עלה פי 7 ומספר המתים עלה מאפס לחמישה. שיעור המאומתים בין הנדבקים גבוה פי 189 משהיה ב־13 ביוני 2021. ובקיצור: לא אדווה ולא גל אלא נחשול קורונה, שהכה בישראל בחמישים ימיו הראשונים של שלטון בנט־לפיד.
נכון, תהיה זאת דמגוגיה זולה להאשים את הממשלה החדשה בכל המתרחש. אומנם זה בדיוק מה שעשו בכירי הממשלה הנוכחית לבכירי קודמתה במשך 15 חודשים – אבל את מה שהיה נכון לומר על נתניהו לא ראוי, כידוע, לומר על יורשיו. ואת זן הדלתא של הנגיף לא הביאה לעולם יש עתיד ואת היחלשות החיסון של פייזר לא חוללה ימינה. יד הגורל וביש המזל הם שגרמו לכך ששבוע אחרי חילופי המשמרות בלשכת ראש הממשלה, המגפה יצאה להסתערות מחודשת על כולנו. ובכל זאת, שאלה אחת חייבת להישאל: איפה הייתה ממשלת התקווה בחודש שעבר? במה בדיוק היא הייתה עסוקה? מה היא לא ראתה ומה היא לא הבינה ומה היא לא הפנימה? מדוע היא לא צפתה את הבאות ולא נערכה, ומדוע בעת מגפה היא שקעה בתרדמת?
ב־7 ביולי 2021 הניח פרופ' אלי וקסמן מסמך חד ונוקב על שולחן קבינט הקורונה. ראש צוות המומחים של מכון ויצמן הזהיר שהמצב בישראל על סף אובדן שליטה. הוא צפה (במדויק) שבתוך 3־4 שבועות יהיו בארץ 3,000 מאומתים, והתריע שבתוך שבעה שבועות יהיו 700 חולים קשה. ומה עשה קבינט הקורונה? דבר אחד חשוב, דרמטי ואמיץ: לאשר את החיסון השלישי. אבל פרט לכך? שום דבר. דיבר על "לחיות לצד המגפה". דיבר על "בלימה רכה". קיצר את ימי הבידוד, ובכך עודד את הנסיעות לחו"ל. גרר את הרגליים בעניין התו הירוק, ובכך איבד זמן יקר. ולא סגר את הפרצה בנתב"ג, ולא אכף את עטיית המסכות ולא הביא את החיסונים מאירופה בעוד מועד. ושידר לציבור שהכול טוב. כי תחת הנורמליות הנינוחה של ממשלת האחים נעבור את הקורונה בקלות. בקלילות. בסבבה.
עכשיו אנחנו יודעים: לא בקלות. לא בקלילות. לא בסבבה. בעידן של מגפה, מי שלא מחמיר בערב שבת ממרר בבכי במוצאי שבת. אם לא יתרחש נס, עשרות ישראלים ימותו באוגוסט. מאות ישראלים ימותו בספטמבר. רבבות יחלו במחלה שהשלכותיה ארוכות הטווח אינן ידועות. מדוע? כי שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון מקלה ראש בקורונה. וכי גם ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד וגם שר האוצר אביגדור ליברמן לא מוצאים לנכון להשתתף בדיוני קבינט הקורונה. וכי לראש הממשלה נפתלי בנט – שמבין את המצב היטב – אין די כוח פוליטי לאלץ את ממשלתו לנהוג באופן תבוני ואחראי.
עדיין תיתכן בלימה. התחסנות מהירה והמונית באוגוסט עשויה לתקן את שהשתבש ביוני וביולי. אבל כדי להגיע להתחסנות אדירה צריך לשדר עקביות, דחיפות והחלטיות. הממשלה לא עושה זאת. היא אינה ממוקדת, אינה נחרצת. היא מפגינה רפיון. והתוצאות בהתאם: הציבור הרחב ממאן להתגייס כפי שהתגייס בעבר. וממאן לנהוג באחריות כפי שנהג בעבר. איש הישר בעיניו יעשה.
כולנו מקווים שהאסון לא יהיה נורא. אבל כבר כעת ברור שמחדל הקורונה יהיה המחדל הראשון של ממשלת בנט־לפיד. מנהרות הכותל שלה. הדבר מעורר סימני שאלה לגבי תפקודה של הממשלה הצעירה בכל תחום. פוליטית היא מצליחה לתמרן: מעבירה תקציב ומקדמת רפורמות ומשרה תחושת שפיות. תקשורתית היא נהנית מאתרוג.
אבל האם בנושאים הסמויים מן העין היא פועלת כהלכה? האם מול איראן יש לה תפיסה אסטרטגית? האם מול רוסיה היא תקיפה דיה? האם היא רואה את שמעבר לפינה? האם יש בה די בגרות ותבונה ושיקול דעת?
אחרי שטעו בעניין הקורונה, על בנט ולפיד להמחיש מיד שהם אכן מנהיגים אמיתיים. חובת ההוכחה על שניהם.