ארי שביט | בשעה שנשקפת לכולנו סכנה ממשית, אנחנו מפולגים ומפוצלים מתמיד ארי שביט

בשעה שנשקפת לכולנו סכנה ממשית, אנחנו מפולגים ומפוצלים מתמיד

מאמרים / כאן ועכשיו / בשעה שנשקפת לכולנו סכנה ממשית, אנחנו מפולגים ומפוצלים מתמיד

ישראל 2023 אינה קשובה למתרחש סביבה. ישראל תשפ"ג עסוקה אך ורק בעצמה. התגובות הנזעמות על מתווה הנשיא המחישו זאת. גם על סף תהום אף צד לא באמת מוכן לוותר לצד האחר. גם על שפת אסון, אף מחנה לא מוכן לפשרה של ממש

הדברים שאמר חסן נסראללה ברורים: "בפעם הראשונה מאז הקמת ישראל, שומעים את הנשיא, ראשי הממשלה לשעבר, לפיד, בנט, אולמרט וברק, ושרי הביטחון לשעבר, מדברים על מלחמת אזרחים ועל שפיכות דמים… מנהיגי המדינה מדברים על הפיצוץ הקרוב. בפעם הראשונה יש התארגנות של הגירה מישראל. מדברים… על כך שפעמיים במהלך ההיסטוריה הייתה ליהודים מדינה שלא שרדה יותר משמונים שנה. האיום הכי גדול עלינו באזור (המפעל הציוני) אינשאללה לא ישלים גם הפעם את שמונים השנה".

גם המעשים שעושה נסראללה ברורים: קירוב מוצבים של החיזבאללה אל הגבול הצפוני; העלאת גובה הלהבות הרטוריות; עידוד התגרויות של לבנונים בחיילי צה"ל ובאזרחים ישראלים; הקרנת ביטחון עצמי ויוהרה; יצירת מצב שאפשר את חדירתו של מחבל עמוס באמצעי לחימה אל תוך תוככי המדינה היהודית.

כך שאין זה מקרי שהרמטכ"ל הרצי הלוי מזהיר מפני אתגר רב־זירתי שלא ידענו כמותו בשנים האחרונות. ואין זה מקרי שהרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט מדבר על כך שאנחנו באחת התקופות הביטחוניות החמורות ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים. המשבר הפנים־ישראלי גורם לכך שאל תוך המים הסוערים של המזרח התיכון אנחנו מדממים חולשה. והחולשה, כידוע, מושכת כרישים ממרחקים. היא מצטרפת אל סדרת תהליכים מדאיגים נוספים: ההתגרענות של איראן; הברית האיראנית־רוסית; ההתחמשות של חיזבאללה בנשק מדויק; התחכום של חמאס; התערערות הסדר ביהודה ושומרון. לנגד עינינו מתהווה מצב אסטרטגי חדש ומסוכן שמזכיר במידה זו או אחרת את המצב ערב מבצע קדש (1955) וערב מלחמת ששת הימים (1966) וערב מלחמת יום הכיפורים (1972).

אבל ישראל 2023 אינה קשובה למתרחש סביבה. ישראל תשפ"ג עסוקה אך ורק בעצמה. התגובות הנזעמות על מתווה הנשיא המחישו זאת. גם על סף תהום אף צד לא באמת מוכן לוותר לצד האחר. גם על שפת אסון, אף מחנה לא מוכן לפשרה של ממש עם חברו. כל זרם ישראלי דבק באמת שלו ובצדק שלו ובסיפור המשמעות הלעומתי שלו. עד הסוף. עד מוות.

ישראל נמצאת עכשיו בטירוף מערכות. על קו האופק אפשר לראות את חשרת העננים של סופה מושלמת: בגבול הצפון מתיחות גדולה; ביהודה ושומרון חשש מפני התפרצות אלימה ברמדאן; באיראן העשרה חסרת תקדים של אורניום. ואילו בתוך הבית הממשלה מקדמת מהלכים שמסכנים את צה"ל והמחאה משלימה עם מעשים שמסכנים את הכשירות של חיל האוויר. בקבינט הביטחוני מככבים שרים חסרי ניסיון, חסרי שיקול דעת וחסרי אחריות, ואילו באופוזיציה יושבים פוליטיקאים שמתעלמים לחלוטין מהאתגר הנשקף לביטחון הלאומי. בשעה שנשקפת לכולנו סכנה ממשית, אנחנו מפולגים ומפוצלים מתמיד. ישראל לוקה בעיוורון וישראל נוהגת באיוולת וישראל מתקשה לתפקד.

לפני חצי מאה השיקה הוליווד סרט מופת, "רשת שידור", שבמרכזו כוכב טלוויזיה שיצא מדעתו. קריאת הקרב שבאמצעותה הכוכב המטורלל כבש את הצופים הייתה עוצמתית: "אני כועס בטירוף ואני לא מוכן להשלים עם זה יותר".

זה בדיוק מה שקורה כעת בישראל. אנשי הימין שואגים שהם כועסים בטירוף (על בית המשפט העליון ועל האליטות הליברליות) והם לא מוכנים להשלים עם זה יותר. אנשי המרכז־שמאל שואגים שהם כועסים בטירוף (על ממשלת סמוטריץ' ועל המהפכה המשטרית של לוין) והם לא מוכנים להשלים עם זה יותר. לכן, בדיוק כמו בסרט האמריקני, הם יוצאים אל החוצות ועומדים על המרפסות וצועקים וצועקים. במצב שהם נתונים בו הם לא מסוגלים להקשיב אלה לאלה ובוודאי לא יודעים לראות את המתרחש סביב מדינתם. מחול שדים של "כעס בטירוף" וחוסר נכונות להשלים גורם לישראלים לצאת מדעתם.

למרבה הצער, הניסיון הנאצל של הנשיא הרצוג להוציא אותנו ממעגל הקסמים של הזעם לא צלח. ראשי המחאה לא אהבו את המתווה שהציע ומקדמי המהפכה המשטרית דחו אותו על הסף. כך שעכשיו הכדור חוזר לידי הפוליטיקאים. האחריות מוטלת על ראש הממשלה. רק אם בנימין נתניהו יתעשת ברגע האחרון הוא יוכל להוציא את האומה מהמצב הבלתי רציונלי שנקלעה אליו. רק השעיה חד־צדדית של החקיקה תאפשר לכולנו לקחת פסק זמן, לנשום עמוק – ולחזור לשפיות.