גם הימין וגם השמאל זקוקים לחשבון נפש

יום הכיפורים עדיין לא כאן ואפילו חודש הסליחות עוד לא התחיל, אבל השנה יש להקדים את חשבון הנפש. ההתפוררות המהירה של האחדות הלאומית הזמנית שהושגה כאן בראשית המלחמה הופכת למסוכנת. הסכסוך הישראלי־ישראלי חוזר בגדול. שנאת האחים מעצימה מאוד את האיום הקיומי. לכן צו השעה הוא שכל שבט רעיוני לא יאשים את האחר, אלא ישאל את עצמו בכנות היכן הוא טעה ובמה הוא חטא. מה היא האחריות של כל אחד וכל אחת מאיתנו לאסון.

הימין הציוני חייב להכיר בכך שהוא כשל במשימתו הלאומית: בניית עוצמה. יפה לדבר על ארץ ישראל השלמה ועל התיישבות בכל חבלי הארץ ועל מלכות יהודה. אבל ללא עוצמה ישראלית, כל היעדים הללו הם חלומות באספמיה. אי אפשר לשרוד במזרח התיכון ואי אפשר לקיים ריבונות יהודית בארץ ישראל ללא כוח. דוד בן־גוריון ותנועת העבודה ההיסטורית הבינו זאת. הם ידעו שסוד קיומנו בארץ אבותינו הוא כוחנו וצדקתנו. על כן הם הפיקו עוצמה בלתי מידתית מתוך היישוב המאורגן של שנות השלושים והארבעים ומתוך מדינת ישראל הצעירה של שנות החמישים והשישים. הם חוללו את הניצחון המופלא בתש"ח (שירש את הארץ) ואת הניצחון המדהים של תשכ"ז (אשר הרחיב מאוד את גבולות הארץ).

אבל אז התחולל המהפך. בארבעים מחמישים השנים האחרונות עמד בראש ממשלת ישראל איש ימין. ב־14 מ־15 השנים האחרונות הנהיג את המדינה בנימין נתניהו. והשורה התחתונה של כל שנות השלטון הימני הזה איננה עוצמה אלא חולשה. השמאל הציוני הישן של דוד בן־גוריון ולוי אשכול הביא את ישראל אל פאתי קהיר ואל קרבת דמשק – והימין של נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר איבד את הנגב המערבי ואת הגליל העליון. אי אפשר להאשים רק את בית המשפט העליון ואת היועצת המשפטית לממשלה ואת התקשורת. גם אי אפשר להשתלח ללא הרף בקציני צה"ל. השורה התחתונה ברורה: הימין שלט והימין כשל. הימין הפך את ישראל למדינה חלשה לאין ערוך משהייתה תחת שלטון תנועת העבודה.

הימין הציוני גם חייב להכיר בכך שבשנים שקדמו לאסון הוא עשה מעשים מופקרים שקירבו מאוד את האסון. כאשר איראן סגרה עלינו בטבעת של בסיסי טרור אסור היה להקים ממשלה התלויה בקיצונים ומאוישת בפופוליסטים ושקועה בפוליטיקת זהויות. כאשר איראן שעטה לגרעין אסור היה ליזום מהפכה משפטית שתקרע את החברה לגזרים ותפתח את שערי המצודה ותזמין את האויב לפלוש פנימה. כאשר חיזבאללה רכש טילים מדויקים וחמאס תרגל את תוכנית יריחו צריך היה לוותר על התאווה לממשלת ימין לטובת אחדות. ב־2023 הכתובת כבר הייתה על הקיר. אבל הימין שיכור הכוח לא ראה ולא קרא והוביל את כולנו בעינים פקוחות אל האסון הגדול ביותר שידע עם ישראל מאז השואה.

השמאל הציוני חייב להכיר בכך שהתבלבל. השתכר. איבד את הדרך. התקווה לשלום נעלה ומוצדקת. המשאלה לשקט טבעית ומובנת. אבל השמאל החדש שהתהווה כאן בשלהי המאה הקודמת התמכר לתקווה לשלום ולמשאלה לשקט באופן שגרם לו להתנתק מהמציאות. ההתנתקות לא הייתה רק מחבל עזה ומצפון השומרון. ההתנתקות הייתה מהמזרח התיכון כולו. ההתנתקות הייתה גם מהמציאות ההיסטורית ומהציונות שאנחנו באים מתוכה.

ברור לחלוטין שאין דמיון בין מפלגת העבודה של מרב מיכאלי למפלגת העבודה של גולדה מאיר. אבל גם אין שום דמיון בין התרבות הערכית שהנהיג כאן השמאל התרבותי של המאה ה־21 ובין התרבות הערכית של ציונות המאבק המגויסת. ברל כצנלסון, נתן אלתרמן וחיים גורי ידעו היכן אנחנו חיים ובפני מה אנחנו עומדים. לכן הם עמלו יום ולילה על בניית המוסדות ועיצוב הנורמות וחיזוק הרוח שיידרשו לנו ביום פקודה. לעומת זאת השמאל הציוני של העשורים האחרונים העדיף לחיות באשליות. הוא שכנע את עצמו שתל־אביב היא מנהטן וישראל היא סטארטאפ ניישן והכול סבבה. כפי שכתבתי בעיתון אחר לפני עשרים שנה: השמאל אימץ את תרבות הסושי והנאסד"ק. הוא שכח מה זה להיות ישראלים. הוא התעלם מצו הגורל שלנו. באמת ובתמים הוא ביקש להאמין שאפשר לכונן כאן שלום סקנדינבי ולחיות כאן חיים הולנדיים ולהתעלם מאוקיינוס הרוע שמקיף אותנו.

השמאל הציוני גם חייב להכיר בכך שבשנים שקדמו לאסון הוא עשה מעשים מופקרים שקירבו מאוד את האסון. הניסיון להדיח את נתניהו בהעמדה מפוקפקת לדין פלילי היה טעות. פוליטיקת החרם הייתה בלתי דמוקרטית. הסרבנות הייתה בלתי ממלכתית. השיבה אל מחאת "הוא אשם" במהלך המלחמה בלתי סבירה בעליל. פעם אחר פעם השמאל חטא בהתנשאות, באטימות ובדפוס של המטרה מקדשת את האמצעים.

אנחנו ניצבים על פי תהום. בכל רגע מלחמה אזורית בעצימות נמוכה עלולה להפוך למלחמה אזורית בעצימות גבוהה שאיננו ערוכים לקראתה. בשעה הגורלית הזאת, תרבות ההאשמה ההדדית היא הרסנית וקטלנית. כדי שנוכל לשוב ולהתקרב אלה אל אלה, על הימין לעשות את חשבון הנפש שלו ועל השמאל לעשות את חשבון הנפש שלו. רק אם נפתח דף חדש נוכל להתעשת, להתאחד, להילחם ולנצח.