לרמטכ"ל הנכנס יש כל מה שנדרש כדי לעמוד במשימה שכמוה לא הייתה לאף רמטכ"ל אחר בחצי המאה האחרונה
סוף־סוף יש קונצנזוס: אייל זמיר הוא האיש הנכון, בתפקיד הנכון ובזמן הנכון. יד נעלמה כאילו הכינה לרגע המכונן הזה את הנער מאילת, המפקד מהשריון, אלוף פיקוד הדרום, סגן הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד הביטחון.
לרמטכ"ל יש כל מה שנדרש כדי לעמוד במשימה שכמוה לא הייתה לאף רמטכ"ל אחר בחצי המאה האחרונה. הוא בעל ניסיון רב, היכרות עם המערכות וסמכות מקצועית. הוא לא היה חלק מחבורת הקונספציה היהירה, בעלת הכומתות האדומות, שהביאה אותנו הלום. האיזון בין היותו בשר מבשרו של צה"ל ובין היותו סוג של אאוטסיידר הוא חיוני. הצירוף של יושרה חיילית, יכולת פיקוד וניסיון ניהולי – מרשים. אין כיום קצין ראוי יותר לשיקום צבא שאיבד את דרכו ולקה בליקוי מאורות.
אבל כדי להצליח, זמיר חייב להגדיר במדויק את שעומד בפניו. בתום 17 חודשי מלחמה, תמונת המצב מורכבת. מצד אחד היו לצה"ל הישגים מזהירים מול חיזבאללה, סוריה ואיראן. מצד שני, הצבא עדיין לא השיג את מטרות המלחמה בעזה, ולא יצר מצב חדש לחלוטין בגבולות האחרים. הוא נחוש, התקפי ושרירי יותר משהיה ב־6 באוקטובר 2023, אך שחוק, מותש וסובל ממשבר כוח אדם דרמטי. ההיפוך האסטרטגי של ספטמבר־דצמבר 2024 חידש את ההרתעה ושיפר את המעמד האזורי של ישראל, אבל לא פתר את בעיות היסוד. תוכנית הגרעין האיראנית שועטת קדימה. לציר השיעי שנחלש הצטרף ציר סוני חדש. סימני שאלה מטרידים מרחפים מעל מצרים וירדן.
האתגר הראשון של רא"ל זמיר הוא זה שקודמיו כשלו בהתמודדות איתו: איראן. אומנם טהרן נמצאת במצוקה כלכלית קשה, והיא איבדה נכסים אסטרטגיים, אבל נתנז ופורדו הן סיפור הצלחה מצמרר. כשנאגר בהן די חומר בקיע מועשר שאפשר לייצר ממנו במהירות שש פצצות גרעיניות – אנחנו נמצאים על הסף. כשהיכולת הבליסטית של הרפובליקה השיעית עודנה אימתנית – אנחנו במצב מסוכן.
צה"ל והתעשיות הצבאיות פיתחו יכולות מדהימות שהוכיחו את עצמן באוקטובר 2024, אך הממסד המדיני והממסד הביטחוני כשלו. הם לא הכינו כראוי ובעוד מועד אופציה צבאית מוחצת. המשימה העיקרית של זמיר תהיה לתקן את הקלקול הגדול הזה. הנחת העבודה המחמירה צריכה להיות שכבר במחצית הראשונה של הכהונה שלו רגע האמת בוא יבוא. את כל משאביה צריכה ישראל להקדיש כעת להתמודדות מכרעת עם מעצמה אזורית מתחרה, קנאית ומתוחכמת.
האתגר השני של רא"ל זמיר הוא המלאכה שלא הושלמה בעזה. אי אפשר להמשיך לחיות בארץ כשבגבולנו ארגון טרור ברברי המבקש בפועל להשמידנו. אחרי שחרור החטופים נהיה חייבים להגיע סוף־סוף להכרעה גם בדרום. אבל כדי לעשות זאת צריך לשכנע את לוחמי המילואים שהמלחמה המחודשת צודקת ושיש לה תוחלת. כך שבאופן פרדוקסלי, אתגר עזה הוא בראש ובראשונה אתגר ישראל.
בארץ שבה לרוב הציבור אין אמון בהנהגה הלאומית, להנהגה הצבאית יש תפקיד מכריע. זמיר צריך לעבוד כדי להחזיר את האמון של הדור הצעיר בצבא ובמדינה. אין די בתוכניות קרב ממוקדות ויצירתיות שיבטיחו כי השלב הבא של המלחמה יתנהל באופן שונה לחלוטין משלביה הקודמים. יש צורך דחוף גם בעיצוב אתוס חדש־ישן של ספרטה־אתונה, ודרושה תרבות ארגונית חדשה של צבא מצוינות דובר אמת. יש צורך בתחושה שצה"ל מוביל את התיקון הישראלי.
האתגר השלישי של רא"ל זמיר הוא ישראל 2030 וישראל 2040. גם אם נוכל בשנים הקרובות לאיומים המיידיים הגלומים באיראן ובעזה, איומים אחרים ממתינים לנו מעבר לאופק. יהודה ושומרון מבעבעים ועלולים להתפרץ; סוריה עלולה לשוב ולהיות עוינת; טורקיה שבה לשכונה כמעצמה עוינת, וגם מדינות השלום השכנות תלויות על בלימה. פירוש הדבר הוא שההפתעה הבאה לא תהיה דומה ל־7 באוקטובר.
כשהסדר העולמי מתערער, וכשהמזרח התיכון בלתי יציב – הבלתי צפוי הוא הצפוי. אל מול העתיד הנעלם ישראל תהיה חייבת לפתח כבר עתה גמישות ועוצמה אסטרטגיות. אל לנו לתת להישגים קצרי טווח ולשקט זמני לסמא שוב את עינינו. הרמטכ"ל זמיר חייב להפוך את ישראל ממדינה מאוימת למעצמה יוזמת, המעצבת את סביבתה ומבטיחה את עתידה.