האינטרס הלאומי: פשרה היסטורית בין ימין לשמאל

תוצאות הסקר השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה חד־משמעיות: 54 אחוזים מהיהודים הישראלים סבורים שלדמוקרטיה הישראלית נשקפת סכנה חמורה. רק ל־48 אחוזים יש אמון בנשיא המדינה, רק ל־39 אחוזים יש אמון בבית המשפט העליון. 27 אחוזים בלבד נותנים אמון בתקשורת, רק ל־19 אחוזים יש אמון בממשלה, ל־13 אחוזים יש אמון בכנסת ורק ל־9 אחוזים במפלגות. רוב הישראלים חושבים שטוב לחיות כאן, ואף אופטימיים לגבי עתיד המדינה, אך אין להם אמון במוסדותיה. הם פסימיים בנוגע למערכת הפוליטית ולשלטון. התחושה הרווחת היום בישראל היא שאנחנו נתונים במשבר דמוקרטי חמור.

למצוקה של הדמוקרטיה הישראלית יש כמה סיבות מבניות. אין כאן חוקה, שיטת הבחירות בלתי אפשרית, ואין פה מסורת דמוקרטית־ליברלית מבוססת. יש לה גם סיבות שהן תולדה של העשורים האחרונים: הידרדרות באיכות האנושית של נבחרינו, שחיקת הרמה המקצועית של פקידינו והשיח האלים בתקשורת וברשתות. אבל הגורם העיקרי לסחרור שנקלענו אליו נובע מכך שהימין והשמאל החלו לפרש את המושג "דמוקרטיה" באופן שונה. המחלוקת על מהות שיטת הממשל הנכונה מפצלת אותנו וקורעת אותנו לגזרים ומפרקת את הרפובליקה הישראלית.

הרגע המכונן היה ונותר "המהפך", עליית הימין לשלטון ב־1977, שגרמה לכך שהשמאל פיתח חרדה מהעם. הוא איבד את יראת הכבוד בפני שיקול הדעת של הציבור הרחב ובפני הלגיטימיות של הכרעת הרוב. לכן השמאל החל לתלות את יהבו במערכות בלתי נבחרות: מערכת המשפט, התקשורת, הפקידות הראשית, הקצונה הבכירה וההשכלה הגבוהה. הוא פיתח אמונה מעוותת בכך שמגדלי שן יגנו על ערכיו מפני רצונם וזעמם של ההמונים.

הלך רוח פסול של פחד מפני הברברים גרם לכך שהמחנה הליברלי הפך לאליטה של מנדרינים. אבדה הקדושה של "העם אמר את דברו", נעלמה הרכנת הראש בפני הכרעת הרוב. הופיעה סלידה עמוקה מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים. התהוותה תרבות שמבטלת את הבוחר ומתנשאת על נבחריו.

התגובה הראשונית של הימין הישן הייתה השלמה. מנחם בגין האמין בשופטים בירושלים, וכך גם בנימין נתניהו עד 2015. במשך עשרים שנה מנהיגי הליכוד התלוננו על ההטיה התקשורתית, הסרבול המשפטי ואבן הריחיים הבירוקרטית – אבל לא העזו לצאת למאבק נגד מוקדי הכוח הלא נבחרים. בעשור האחרון חל מהפך במחנה הלאומי שעלה לשלטון במהפך: תסכול של חצי מאה התפרץ בשצף קצף, זעם כבוש היה למהפכה עממית.

כעת הימין החדש פועל בחמת זעם. הוא מבקש להשתלט על בית המשפט, לעקר את התקשורת ולשעבד את שירות המדינה. הוא רודף אלופים, מדענים ומבקרים. אין בו יראת כבוד לצורך באיזונים, בבלמים ובשומרי סף. הוא מתעלם מכך שהמפלגות בישראל מסואבות, ולכן רבים מהנבחרים לא מייצגים נאמנה את ערכיהם ואת רצונות בוחריהם. תפיסת הדמוקרטיה שהוא מאמץ היא תפיסה פשטנית של דמוקרטיה סמכותנית, שמאפשרת לרוב לרמוס את המיעוט, ולשליט לדרוס את מה שעומד בדרכו.

גם את הרעיון של הדמוקרטיה הליברלית ביקענו לשניים וחילקנו בינינו. השמאל נושא על כפיים את הליברליות ופוגע בשמה באבני היסוד של הדמוקרטיה, והימין בוחר בגרסה עממית של דמוקרטיה שמכחידה את הליברליות. השמאל מאמץ ליברליות אנטי־דמוקרטית, והימין מתמסר לדמוקרטיה אנטי־ליברלית. זו הסיבה העמוקה לכך שאפילו שופטים נדהמים מאופן העמדתו לדין של ראש הממשלה בידי פרקליטים, ובאותו השבוע שר התקשורת מבקש לבטל את התקשורת הציבורית. אנחנו בטירוף מערכות. ימין ושמאל עושים יד אחת כדי להרוס את מוסדות הדמוקרטיה הישראלית ואת ערכיה.

חייבים להתעשת. במשבר העמוק יש לראות הזדמנות היסטורית לתקן את מבנה השלטון ואת התרבות הפוליטית. אינטרס לאומי חיוני מחייב את כולנו להגיע לפשרה היסטורית שתחזיר את האיזון הדמוקרטי־ליברלי. סיום משפט נתניהו, רפורמה משטרית מתונה והבטחת עצמאותם של המשפט, התקשורת והמקצועיות המִמשלית צריכים להיות חלק מניו־דיל דמוקרטי שישיב את ישראל לשפיות.