תחת פיקודו של רמטכ"ל חדש ומרשים יש להניח שצה"ל יעשה את שהוא חייב לעשות. אבל מה על ההנהגה הלאומית? מה על המערכת הפוליטית? מה על המנגנון הממשלתי והחברה הישראלית?
שובם של שירי, כפיר, אריאל ועודד אתמול הביתה מעיד באופן מצמרר שניצחון לא היה כאן – ודאי לא ניצחון מוחלט. ב־7 באוקטובר 2023 חוותה ישראל את הפוגרום הראשון בתולדותיה. קווי ההגנה נפרצו, הסכרים קרסו. נחשול של רוע הציף חבל ארץ שלם. מוצבים נפלו, כפרים נכבשו. ישראלים נאנסו, נחטפו ונרצחו. בין הקורבנות החפים מפשע היו עודד ליפשיץ ובני משפחת ביבס.
אבל גם 500 ימים אחר כך הרוע עדיין כאן. מחוללי הפוגרום לא נמחו מעל פני האדמה. חמאס עדיין שולט בעזה ומכתיב את התנאים להשבת החטופים.
נכון, במלחמת חרבות ברזל היו הישגים גדולים. צה"ל הוכיח יכולת טקטית מרשימה, והרס חלק ניכר מהרצועה. חיזבאללה הוכה, סוריה של בשאר אלאסד קרסה, וישראל גברה על איראן בשני סבבים של חילופי מהלומות. אבל המטרות הראשוניות והבסיסיות של המלחמה לא הושגו. דגלי חיזבאללה שבו להתנופף בגבול הצפון, וארגון טרור ברברי שולט באוכלוסיית עזה ששבה אל צפון הרצועה.
משמעות הדברים ברורה: אנחנו רק במחצית הדרך. המערכה בעיצומה. אחרי שכל החטופים ישובו הביתה, לא יהיה מנוס מחידוש המלחמה בדרום. בה בשעה צריך להיערך לאפשרות של עימות בעצימות גבוהה ביהודה ושומרון. מעבר ומעל לכול – איראן. בהיעדר הסכם גרעין חדש או אחרי הסכם גרעין חדש, ישראל תהיה חייבת לבלום את תוכנית הגרעין של הרוע של עלי ח'מינאי. אחרי שראינו את שחוללה כאן קנאות הרכובה על טנדרים, איננו יכולים להרשות לעצמנו קנאות חמושה בראשי חץ גרעיניים. השלום עם סעודיה הולך ומתרחק, אך השלב הבא של המלחמה הולך ומתקרב. מכיוון שהניצחון המוחלט היה ונותר חיוני, במוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחידוש הלחימה.
אבל האם ישראל ערוכה לחרבות ברזל 2? האם אנחנו מתכוננים להפיכתה של המערכה למלחמת תקומה? תחת פיקודו של רמטכ"ל חדש ומרשים יש להניח שצה"ל יעשה את שהוא חייב לעשות. התרבות הארגונית תשתנה, הערכים הצבאיים המסורתיים יושבו, ויתרחש תהליך של התחמשות והתעצמות מהירה. אבל מה על ההנהגה הלאומית? מה על המערכת הפוליטית? מה על המנגנון הממשלתי והחברה הישראלית?
פרט ללוחמים אמיצי הלב ולמשפחות שתמכו בהם, מי שעמד באופן יוצא מן הכלל במבחן המלחמה הייתה הכלכלה הישראלית. בניגוד לנבואות הזעם ולתחזיות השחורות, ההשקעות לא חדלו, מפעלים לא קרסו וקניונים לא התרוקנו. אין כאן אבטלה, האינפלציה בשליטה והצמיחה מפתיעה. בחודש ינואר הכנסות המדינה ממיסים הגיעו לשיא של כל הזמנים.
אבל אחרי ההלם המאחד של החודשים הראשונים של המערכה, הפוליטיקה הישראלית שבה אל סורה. החברה הישראלית שבה והתפלגה. המנהיגות הלאומית לא ידעה ללכד את האומה ולהעניק לה השראה ותחושת כיוון. האם באמת ייתכן שבעת הזאת יקודם חוק השתמטות? האם אפשר שגם בשעה כזאת הרשות השופטת והרשות המבצעת ימשיכו להתגושש? רק אחרי 15 חודשי לחימה נמצאו מנהלים ראויים למנהלות תקומה? האם ייתכן שעדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ומוסכמת?
על ראש הממשלה בנימין נתניהו להבין: אפשרות אחת היא לדחות את המשך המערכה בשנים, לקוות לטוב ולהמשיך להתנהל איך שהתנהלנו עד 7 באוקטובר. אפשרות שנייה היא להכין את האומה כהלכה לקראת השלב השני והמכריע של המלחמה. גם יריביו של נתניהו חייבים להפנים את אותה התובנה.
אחרי שראינו את הבנים נופלים ונרצחים, ישראל לא יכולה להמשיך לנהוג בהפקרות. או שנשוב אל העיוורון של עשרים שנה שהביא אותנו עד הלום, או שניערך לבאות כראוי. לקראת המבחן הלאומי הבא עלינו להגיע להסכמות בנושאי הליבה, לשנות מהיסוד את האתוס הפוליטי. יש להקים פורום שבו המנהיגות הישראלית כולה תגבש אסטרטגיה לאומית נכונה, ולשדר לציבור שמה שהיה לא יהיה.
לא נחזור לסיוט של שנת הפילוג, אשר המיטה עלינו אסון. נוכיח לחיילי הסדיר והמילואים שהקברניטים למדו מהם ואימצו את רוחם, ונבהיר ללוחמים שהמנהיגים יהיו ראויים להם, לגבורתם ולהקרבתם. נפגין במעשים שאם ייגזר עלינו להילחם שוב – נילחם ביחד, בתבונה ובנחישות, ומתוך תחושה של אחדות ציונית.