ההבדל בין נתניהו לצ'רצ'יל הוא היחס לאמריקה

הנאום שעליו בנימין נתניהו חשב כאשר הוא נאם השבוע בפני שני הבתים של הקונגרס האמריקני היה הנאום שאותו נשא בפניהם וינסטון צ'רצ'יל ב־26 בדצמבר 1941. כאז כן עתה – הנואם היה מדינאי מבריק אשר הרטוריקה שלו מעולה, האנגלית מושלמת ותחושת השליחות עזה. כאז כן עתה – הנואם היה מנהיג של אומה הנלחמת על נפשה מול כוחות רוע המסכנים את העולם החופשי. כאז כן עתה – הנאום היה מזהיר, הקהל הגיב בהתלהבות והנואם חש תחושת סיפוק עמוקה על כך שעמד במשימה והטה את הזרם של נהר ההיסטוריה.

אבל היו גם כמה הבדלים. האריה הבריטי היה קול קורא במדבר אשר במשך שנים צפה את מלחמת העולם השנייה. לעומתו הקוסם הישראלי היה עיוור־אסטרטגי אשר לא ראה את מלחמת 7 באוקטובר רובצת לפתחנו. וכאשר המלחמה פרצה – האיש מרחוב דאונינג 10 הקים מיד ממשלת אחדות לאומית ועורר השראה בעמו. לעומתו האיש מרחוב בלפור דבק בפוליטיקה אישית וקטנונית. צ'רצ'יל קיבל החלטות קשות כשאול, כמו ההחלטה לפנות את דנקרק ולהפציץ את הצי הצרפתי במרס אל־כביר. נתניהו נהג בדיוק להפך: מאז פריצתה של המלחמה הוא לא קיבל ולו החלטה חדה אחת.

אבל ההבדל הבולט ביותר בין מי שהוביל את בריטניה לניצחון מוחלט ובין מי שמתיימר להוביל את ישראל לניצחון מוחלט, הוא היחס לאמריקה. צ'רצ'יל הפך עולמות כדי לזכות בתמיכה של ארצות הברית בכלל ושל הנשיא שלה בפרט. הוא עזב את לונדון בזמן המלחמה ובילה זמן רב בוושינגטון כדי לרכוש את ליבה של האליטה האמריקנית. מתוך הבנה שתמיכה ינקית מלאה ואינטימית היא חיונית כדי להכריע את הנאצים – צ'רצ'יל עשה הכול כדי להשיגה. בין היתר, הוא אפילו הסכים בשתיקה לפירוקה של האימפריה הבריטית אחרי המלחמה. לעומת זאת, נתניהו מנהל מול בעלת הברית הגדולה והכמעט יחידה שלנו מדיניות מוזרה ביותר. באופן שיטתי הוא מנכר את המפלגה הדמוקרטית ומהמר על המפלגה הרפובליקנית. באופן עקבי הוא קורא תיגר על הנשיא וגורם לצמרת הממשל לתעב אותו. מול אומה שקיום ישראל תלוי בה, ביבי מתנהל באופן מניפולטיבי, מתנשא וכוחני.

התוצאות לפנינו: בסיוע של היפנים, צ'רצ'יל הצליח לגרום לכך שארצות הברית תצטרף למלחמה נגד היטלר ואף תוביל אותה. עוד לפני פרל־הרבור, רוזוולט והוא חתמו על האמנה האטלנטית והסכימו על סיוע מסיבי לאנגליה הלוחמת. לעומת זאת, עד כה נתניהו לא הצליח להביא את אמריקה להגדיר את איראן כאיום ישיר על הביטחון הלאומי שלה. מעצמת־העל תומכת בנו ועומדת לצידנו, אבל מסרבת להפוך לשותפה מלאה במערכה הקיומית שאנחנו מנהלים.

במשך חודשיים־שלושה, מערכת היחסים בין הבית הלבן לגבעת רם הייתה טובה למדי. אבל מאז תחילתה של 2024 היא הולכת ומידרדרת. לחצים פרוגרסיביים בצפון־אמריקה, לחצים קנאיים במרכז־ישראל ואישיותו הנוקשה של נתניהו אינם מאפשרים את קיומה של ברית מלאה ואינטימית. מה שמתרחש לנגד עינינו איננו צ'רצ'יליאני אלא אנטי־צ'רצ'יליאני.

כך שכאשר צפיתי בנואם מפליא לנאום על הבימה החשובה בעולם, נזכרתי באביו. לפני כרבע מאה ערכתי ראיון־עומק רחב יריעה עם פרופסור בן־ציון נתניהו. ההיסטוריון הדהים אותי כאשר אמר שיותר משבנו ראוי להיות ראש ממשלה הוא ראוי להיות שר חוץ. איזו חוכמה עמוקה היתה באמירה החכמה של האיש החכם מרחוב הפורצים. איזו יושרה נוקבת היתה באב אשר הכיר גם את מעלותיו וגם את חולשותיו של יוצא חלציו. שהרי הנה האמת האירונית לפנינו: גדול הנואמים הוא אחרון העושים. גדול המדברים הוא אחרון הבונים. אשף המילים והתרגילים הוא במידה רבה חדל אישים. האיש אשר יודע לכבוש – לרגע – את וושינגטון, נכשל באופן כה נורא מול טהרן, ביירות ואפילו עזה.

טרגדיה כבר אמרנו? אמרנו. אבל נשוב ונאמר. בתולדות ישראל המודרנית לא היתה עוד טרגדיה מצמררת כמו הטרגדיה של בנימין נתניהו. הצירוף של הכישרון והפגמים הוא בלתי ייאמן. כך גם הצירוף של העוול שנעשה לו והעוול שהוא עשה לאחרים. אבל בסוף בסוף, הטרגדיה היא של כולנו. חמש־עשרה השנים הסוערות והמיוסרות של ביבי־בשלטון הביאו אותנו אל פי תהום.