אדוני ראש הממשלה,
לא בכל יום כותב עיתונאי מכתב גלוי לראש הממשלה. אבל היום אינו יום רגיל. היום יום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל. גם השעה אינה רגילה. השעה היא השעה שבה השעון עומד להכות חצות. צירוף נסיבות נדיר גורם לכך שבה' באייר תש"ע ניצבת מדינת היהודים בפני אתגר שכמוהו לא ידעה מאז ה' באייר תש"ח. השנה שבין יום העצמאות הזה לבין יום העצמאות הבא היא שנה מכרעת.
זמן קצר אחרי שהיית לראש ממשלה – בדיוק לפני שנה – נכנסתי לרגעים אחדים ללשכתך. באופן שאינו טיפוסי לך, קמת לקראתי וחיבקת אותי. באופן שאינו טיפוסי לי, גם אני חיבקתי אותך. אמרתי לך שכאזרח, כיהודי וכישראלי, אני מאחל לך הצלחה. אמרתי לך שאני חושב שאני יודע עד כמה כבד המשא שהונח זה עתה על כתפיך. ענית לי שאינני יודע. שאף שאני חושב שאני יודע, אינני יודע. לא היתה שעה כשעה הזאת מאז תקומת ישראל.
על סמך שיחות קודמות ידעתי למה כוונתך: אתגר הגרעין, אתגר הטילים, אתגר הדה-לגיטימציה. הצירוף המצמרר של איום קיומי ממזרח, איום אסטרטגי מצפון ואיום נטישה ממערב. הסכנה שמלחמה חסרת תקדים תתלקח. הסכנה שבנות בריתה של ישראל לא יעמדו לצדה כפי שעמדו בעבר. ותחושת הבדידות. תחושת המצור. התחושה ששוב אנחנו עומדים לבדנו לגורלנו.
אתה אדם שנוא, אדוני ראש הממשלה. נשיא ארצות הברית שונא אותך. מזכירת המדינה שונאת אותך. אחדים ממנהיגי ערב שונאים אותך. דעת הקהל במערב שונאת אותך. רבים מהפוליטיקאים הישראלים והעיתונאים הישראלים שונאים אותך. ראש האופוזיציה שונאת אותך. שונאים אותך עמיתיי, שונאים אותך חבריי, שונאים אותך החוגים החברתיים שבהם אני חי. ובכל זאת, ב-14 השנים שבהן אני מכיר אותך, אף פעם לא הייתי שותף לשנאה הזאת. פעם אחר פעם יצאתי חוצץ נגד השנאה הזאת. חשבתי שלמרות חסרונותיך ופגמיך, אינך אדם בלתי ראוי. חשבתי שלמרות שהשקפת עולמך רחוקה מהשקפת עולמי, יש בך מעלה. האמנתי שבסופו של דבר, בהגיע רגע האמת, יהיה בך די מעוף כדי ליצור את הסינתזה הנכונה בין האמת של הימין לבין האמת של השמאל. בין העולם של אביך, שממנו באת, לבין עולם המציאות שבו אתה מתמרן. בין התחושה שישראל היא מצודה לבין ההבנה שמשימתו של הדור הזה היא להוציא את ישראל למרחב.
ב-14 ביוני 2009 הוכחת שהסינתזה אכן צפונה בך. כ-2,000 מלים השמעת מעל דוכן התכלת באודיטוריום של אוניברסיטת בר-אילן. ואולם מתוך אלפיים המלים רק שבע היו בעלות משמעות היסטורית: מדינה פלסטינית מפורזת לצד מדינת ישראל יהודית. ניכר היה בך שקשה לך לומר את המלים האלה. בייסורים הן נעקרו מפיך. ואולם באותו ערב בבר-אילן המדינאי שבך גבר על הפוליטיקאי שבך. ההרצליאני המפוכח גבר על הלאומן האנכרוניסטי. כשעה אחרי תום הנאום, כאשר שוחחתי איתך בטלפון, אפשר היה לשמוע בקולך הקלה. ידעת שסוף סוף עשית את המעשה הנכון. ידעת שבאיחור רב התעלית על עצמך. ידעת שמכאן ואילך אתה מנהיג ציוני-מרכזי המבקש שלום של ביטחון. החותר לחלק את הארץ כדי לבצר את המדינה. המאמין כי דווקא כדי לחזק את ישראל וכדי להבטיח את עתידה חובה עלינו לתקן את הטעות ההיסטורית הקולוסאלית שאותה ביצענו ביהודה ושומרון.
אדוני ראש הממשלה, משהו רע מאוד קרה מאז אותו ערב. יכול להיות שהאשמה היא בנשיא אובמה. הלחץ הבלתי פוסק, הבלתי מאוזן והבלתי הוגן שהפעיל עליך גרם לך לקפוא במקומך. יכול להיות שהאשמה היא בקהילה הבינלאומית. היחס המקומם שלה לישראל גרם לך לחוש שאתה במצור. יכול להיות שהאשמה היא בציפי לבני. ההתנהגות הצינית שלה כבלה אותך בשלשלאות ברזל לאביגדור ליברמן ולאלי ישי המצרים את צעדיך. ואולם גם אם האשמה היא באחרים, האחריות עליך. אתה הוא ראש הממשלה הנבחר. אתה הוא היושב אל אותו שולחן עץ באותו חדר ירושלמי ספון עץ שבו נחרץ גורלנו. על כן אתה הוא האחראי לכך ששנה אחרי בחירתך ישראל ממשיכה לדשדש בביצה הרעילה של הכיבוש שבה שקעה לפני 43 שנים. אתה הוא האחראי לכך שאנחנו הולכים וטובעים בבוץ. עד צוואר.
נכון, השעית את הבנייה בהתנחלויות. נכון, עשית כל מאמץ לשדל את אבו מאזן להיכנס למשא ומתן. בשעה שהפלסטינים לא נקפו אצבע, אתה עשית ויתור אחרי ויתור אחרי ויתור. אבל המשחק המדיני שאותו ניהלת היה אבוד מראש. מלכתחילה היה ברור מה שכעת ידוע לכל: אין שותף פלסטיני לשלום אמת. אין אפילו שותף פלסטיני אמין לחלוקת הארץ. ואולם העובדה שהפלסטינים אינם נוהגים כאומה בוגרת לא מעניקה לנו את הזכות לנהוג כמוהם. מכיוון שאנחנו הם אלה הטובעים בבוץ חובת העשייה היא עלינו. ישראל היא זאת אשר חייבת לבתק את טבעת החנק אשר הולכת ומתהדקת על צווארה.
אדוני ראש הממשלה, הנה עובדות היסוד: עידן החסד שאותו העניקו אושוויץ וטרבלינקה למדינת היהודים הולך ומסתיים. הדור אשר ידע את השואה ירד מן הבמה. הדור אשר זוכר את השואה הולך ונעלם. מה שמעצב היום את תפישת ישראל בעולם אינו כבשנים אלא מחסומים. לא רכבות אלא התנחלויות. כתוצאה מכך, גם כאשר אנחנו צודקים אין מקשיבים לנו. גם כאשר אנחנו נרדפים לא שועים לנו. הרוח נושבת נגדנו. רוח הזמן של המאה ה-21 מאיימת לכלות את הציונות.
מי כמוך יודע: אפילו מעצמות-על לא יכולות לעמוד כנגד רוח הזמן. לא כל שכן מדינות קטנות ושבירות כישראל. על כן השאלה כעת היא לא מי הביא אותנו עד הלום – הימין או השמאל. השאלה כעת היא לא מי המיט עלינו אסון גדול יותר – הימין אן השמאל. השאלה היא איזה מעשה עושים כדי לשנות מיד את מיצובה של ישראל בעולם. איזה מעשה עושים כדי שסערת ההיסטוריה לא תמוטט את המפעל הציוני.
האפשרויות ידועות: להציע לסורים גולן תמורת איראן. להציע לאבו מאזן מדינה בגבולות זמניים. ליזום התנתקות שנייה, מוגבלת. להעביר לידי סלאם פיאד את השטחים שיאפשרו לו לבנות פלסטין שפויה. להגיע להסכם עם הקהילה הבינלאומית על קווי המתאר של חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום.
כל אחד מחמשת המהלכים הללו כרוך בסיכונים גבוהים. כל אחד מחמשת המהלכים הללו יעלה במחיר פוליטי יקר. אתה עלול לאבד את שלטונך. אבל אם לא תאמץ לפחות אחת מתוך חמש היוזמות האפשריות, אין שום טעם בשלטונך. אין תוחלת לשלטונך. שלטונך ייזכר כשלטון שבמהלכו הפכה ישראל למדינה מצורעת, הניצבת על סף אבדון.
הקלפים שאותם קיבלת לידיך כשנכנסת לתפקידך היו הגרועים שבקלפים. איראן על סף גרעין, חיזבאללה בעוצמה חסרת תקדים, ישראל בנידוי בינלאומי. בוושינגטון ממשל שאינו אוהד, בירושלים ממשל שאינו מתפקד. אכן, אדמה חרוכה כפחם. אבל בכל אלה אין כדי לתרץ אותך או להצדיק אותך. לא הלכת אל המקום שאליו הלכת כדי לבכות את מר גורלך. עם הקלפים הגרועים שחולקו לך אתה חייב לנצח. על האדמה החרוכה שירשת אתה חייב להצמיח תקווה. זה מה יש. ועם מה שיש אתה חייב לעשות את המרב. אתה חייב לגדול אל הגדולה שהבטחת.
אתגר 2010 הוא אתגר מונומנטלי. במישור אחד הוא דומה לאתגר הצהרת בלפור של חיים ויצמן. כמו ב-1917, גם היום הציונות חייבת לגבש הכרה בינלאומית רחבה ומוצקה בזכות קיומה של מדינה יהודית. במישור שני, הוא דומה לאתגר תש"ח של דוד בן גוריון. כמו ב-1947, גם היום המנהיגות חייבת להכין את האומה לתרחישים קשים שהדעת מתקשה לתפוש. במישור שלישי, הוא דומה לאתגר דימונה של בן גוריון, אשכול ופרס. כמו ב-1966-1967, על ההנהגה הלאומית להעניק לקיום הישראלי מעטפת מגן חזקה ועמידה. ואולם כדי לעמוד באתגר הרב-ממדי הזה, מדינת ישראל זקוקה לברית אמיצה עם מעצמות המערב. כדי לעמוד בבאות, על ישראל לחזור ולהיות חלק בלתי נפרד מן המערב. המערב לא מוכן לקבל את ישראל כמדינה כובשת. על כן, כדי להציל את הבית, חובה לפעול עכשיו לסיום הכיבוש. חובה לחולל מיד תפנית מדינית חדה.
אדוני ראש הממשלה, הקשר בינך לביני מעולם לא היה אישי. איננו חברים. מעולם לא היית בביתי, מעולם לא הייתי בביתך למפגש שאינו מקצועי. לא גנבנו סוסים ביחד. לא תיככנו תכך. תמיד ידעת שלא תקבל ממני חסינות. תמיד ידעתי שלא תשחד אותי בטובין עיתונאיים. אבל נתתי לך הזדמנות. פעם אחר פעם אחר פעם נתתי לך הזדמנות. ראיתי את הפטריוט שבך. ראיתי את בעל הכישורים שבך. ראיתי גם את האנושי בך שאותו אתה מקפיד להסתיר. אבל הזמן אזל, בנימין נתניהו. הזמן הוא עכשיו. לכן החלטתי לעשות את המעשה יוצא הדופן הזה ולכתוב לך את המכתב יוצא הדופן הזה. לי עצמי אין שום חשיבות, כמובן. אבל אני מאמין שהדברים שאני כותב לך הם הדברים שישראלים רבים היו מבקשים לומר לך ביום העצמאות ה-62. אל תבגוד בהם. אל תבגוד בעצמך. אתה הוא האיש של הרגע ההיסטורי הזה. הייה איש.