החל מנקודה מסוימת הטראמפמאניה מסוכנת

אפשר להבין את ההתלהבות הישראלית מדונלד טראמפ. במשך חצי מאה, העולם המערבי ממש לא מבין אותנו. עשורים ארוכים רודפים אותנו ומגדפים אותנו. בארצות הברית ובאירופה מתייחסים אלינו כאל גוליית ולא כאל דוד, כאל אומה כובשת ולא כאל אומה מאוימת. התעמולה הפלסטינית גברה על ההסברה הישראלית ויצרה לנו דימוי של מדינת אפרטהייד. הפרוגרסיביות התעלמה מהקנאות ומהרוע של רבים משכנינו, והאשימה אותנו בכל נגע מזרח־תיכוני. האנטישמיות תרמה את חלקה וכפרה בלגיטימיות של הזכות להגדרה עצמית והזכות להגנה עצמית של העם היהודי. ואילו הטראומה הפוסט־קולוניאליסטית גרמה לעיוורון בנוגע לאופן שבו העולם הערבי־מוסלמי מתנהל. בצדק חשנו שהעולם ברובו נגדנו. שלא מבינים ולא רוצים להבין את מצבנו. ידינו אסורות.

והנה מופיע מנהיג עולמי שמבין. הנה מופיע נשיא אמריקני ססגוני שהערכים שלו הם הערכים של המזרח התיכון: כוח, כבוד, כסף. פתאום מתגורר בבית הלבן יזם נדל"ן תקיף שאוהב אותנו ושונא את אויבינו. פתאום יושב בחדר הסגלגל בריון ידידותי כוחני, שמאמין שמה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח. והבחור החדש בשכונה מבהיר שהוא יממש את העוצמה האמריקנית ויגבה את ישראל בעוצמה האמריקנית ויכופף כל יריב. אין חלום ישראלי שהוא לא יגשים. אין מכשול שהוא לא יסיר. היינו כחולמים. היינו כצדיקים שמלאכתם נעשית בידי אחרים. אחרי שנים ארוכות שבהן מעצמת־העל ריסנה אותנו, מעצמת־העל מעודדת אותנו ומשלהבת אותנו ומשחררת כל רסן.

עד נקודה מסוימת הטראמפמאניה מוצדקת. יש מקום לשמחה וצהלה ותקווה. בדונלד טראמפ ובממשל שלו אכן טמון פוטנציאל גדול. יש סיכוי שהם יבינו את האיום האיראני. כבר עכשיו הם מבינים את האיום הג'יהאדי־חמאסי. התמיכה הביטחונית והמדינית שלהם במדינה היהודית אמיתית ונדיבה. אבל מנקודה מסוימת הטראמפמאניה מסוכנת. היא עלולה לגרום לנו שלא לראות את הסכנות הרובצות לפתחנו דווקא בעידן החדש.

הסכנה הראשונה היא האפשרות של התערערות היציבות במזרח התיכון. אם היה מביא איתו גישה מדינית־שמרנית, טראמפ היה יכול להיות המנהיג אשר מכונן בתוך זמן קצר ברית אמריקנית־ישראלית־ערבית. אבל טראמפ בא כהוריקן. האיום הישיר שלו על קהיר ועמאן מסכן את עצם הקיום של שני משטרים מתונים המחויבים לברית עם ארה"ב ולשלום עם ישראל. חוסר הרגישות שלו לאתוס הערבי ולכבוד הערבי עלול לדחוף ערבים רבים למקומות של ייאוש ועוינות. במקום לקבל שלום עם סעודיה אנחנו עלולים לקבל שחיקה או קריסה של הסכמי השלום עם מצרים וירדן. מילים שעושות לנו נעים בלב ברגע זה, עלולות לעשות לנו בשנים הבאות צרות גדולות בגבולות.

הסכנה השנייה היא סיכון הלגיטימיות של המדינה היהודית. בטווח הקצר טראמפ סבבה. הוא יגן עלינו באו"ם ובהאג ויעניק לנו סוג של כיפת ברזל מדינית. אבל בעוד ארבע שנים טראמפ לא יהיה. בהחלט ייתכן ששוב נעמוד לבד מול מאות מיליוני ערבים ומול קהילה בינלאומית עוינת. על כן כדאי לנו להיזהר מאוד מלהיות מזוהים עם אימפריאליזם אמריקני חדש, מוצהר, בוטה וחסר תקדים. עלינו להימנע מלעשות מעשים שטראמפ ימחא להם כפיים אבל העתיד (הלא רחוק) יתייחס אליהם בחומרה. כמו אבותיה של הציונות – הרצל, ויצמן, ז'בוטינסקי – עלינו לוודא שהציונות נשארת בצד הנכון של ההיסטוריה.

הסכנה השלישית היא ההפכפכות של טראמפ. בשבועות האחרונים הנשיא ה־47 של ארה"ב יצא נגד רבות מבעלות בריתה של ארה"ב: קנדה, דנמרק, אוקראינה ואירופה. בשעה שהוא משבח דיקטטורים עוינים כוולדימיר פוטין וקים ג'ונג און, הנשיא רומס ודורס חברים. נכון לעכשיו אין מקום לדאגה. מצבנו אחר. הממשל החדש בוושינגטון מתייחס לישראל כאל המדינה החמישים־ואחת. אבל אין לדעת מה צופן העתיד. האמריקנים החדשים בוושינגטון מאמינים שאמריקה מעל הכול. מבחינתם אין חוק בינלאומי, אין מחויבות בינלאומית ואין סדר עולמי. כל עוד ירח הדבש נמשך, נקבל שמפניה וקוויאר. אבל אם היחסים המיוחדים ייקלעו לאיזשהו משבר בעתיד, לא יהיו רחמים. המכבש הגדול יכבוש את כל העומד בדרכו.

ישראל ניצבת במקום ייחודי ומורכב. מצד אחד, התמיכה האמריקנית חסרת תקדים. מהצד האחר, ארגז הכלים שהיה לה מול קלינטון ואובמה וביידן איננו רלוונטי עוד. הכול אבל הכול תלוי בהלך הרוח של אדם אחד. בגחמות של מלך אחד. מותר לנו לשמוח על כך שאחשוורוש כעת איתנו, אבל עלינו להיות גם מאופקים, זהירים ונבונים.