המהפכה הקופרניקאית של ברק

א
קשה היתה הפרידה מתמונת העולם הגיאוצנטרית. המחשבה על כך שהשמש סבה סביב הארץ והירח סב סביב הארץ והכוכבים סבים סביב הארץ בתוך מעין ספירות בדולח שקופות, עגולות, הייתה הרמונית ושלמה ואף יפה עד מאוד. היא הציבה אותנו במקום הראוי לנו, במרכז, והיא תאמה את כל שחפצנו להאמין בו – מאז אפלטון – בדבר האמיתי, הטוב והיפה. יתר על כן: היא מיקמה את חיינו בתוך החישוק האחרון, האולטימטיווי, של סופיות היקום והקנתה לעולמנו יציבות וסדר ואופטימיות ותחושה עמוקה של פשר תבוני.

על כן, כאשר התחיל להתברר – החל מהמאה השנייה ואילך – שהמידע המצטבר בדבר תנועותיהם של גרמי השמים אינו תואם את תמונת העולם העגולה והמוצקה שאימצנו, נוצר אצל רבים מאתנו צורך עז ומובן להציל את תמונת העולם הזו מידי האיום האמפירי שנשקף לה. כך שבמשך אלף ומאתיים השנים הבאות, מתלמי ואילך, השקיעו הטובים, הנבונים והמשכילים שבתוכנו מאמץ אדיר, כמעט הרואי, בניסיון ליישב את הניגודים המחריפים בין הקונצפציה הגיאוצנטרית לבין הממצאים האסטרונומיים המצטברים אשר איימו לפורר אותה. ובאמצעות אותם אפיציקלים (תנועות מעגליות המיוחסות לכוכבים), שעליהם כבר תלמי דיבר, באמצעות כינונם של מבני-הסבר סבוכים ומפותלים וחסרי שחר, עסקנו במשך שנים ארוכות בניסיון לגונן על השלמות הפנימית של תמונת עולמנו ובניסיון להדוף מעלינו את האפשרות שפניה של המציאות שונים לחלוטין מששיערנו.

עד שברגע מסוים, קופרניקאי, האפיציקלים קרסו תחת כובד משקלה של המציאות. וכעבור פרק זמן נוסף, כאשר גלילאו הצליח להעמיד טלסקופ ולכוון את עדשותיו כנגד השמיים האופפים אותנו, התברר סופית ומעל לכל צל של ספק שהאפיציקלים לא היו ולא נבראו. שהשמש והירח והכוכבים אינם סבים סביב הארץ בתוך ספירות בדולח שקופות.

וכי אותו חישוק אחרון, אולטימטיווי, של סופיות היקום אשר הקנה לעולמנו יציבות וסדר ואופטימיות ותחושה של פשר תבוני לא היה אלא יציר דמיוננו: משאלת לב; חלום כוזב; עורבא פרח.

ב

הרגע ההיסטורי הזה הוא רגע קופרניקאי. בשביל ישראלים רבים וטובים זהו רגע קופרניקאי. שכן מה שאירע באוקטובר 2000 הוא לא רק שאסטרטגיה מדינית מסוימת, אסטרטגיית אוסלו, כשלה. מה שאירע באוקטובר 2000 הוא שתרבות
ישראלית שלמה (שאוסלו היתה התולדה שלה, הביטוי המדיני והסמלי שלה) קרסה. תמונת עולם אוטוצנטרית, עגולה ומוצקה, אשר הנחתה את המחשבה השלטת בישראל במשך שנות דור היתה כלא היתה. שתי הנחות יסוד משלימות עמדו ביסוד תמונת העולם האוטוצנטרית הזאת: ההנחה שהכיבוש הישראלי של 1967 הוא העומד במרכז הסכסוך; וההנחה שמכיוון שהכיבוש הישראלי הוא העומד במרכז הסכסוך, פתרון הסכסוך נמצא בהישג יד שכן הוא
תלוי בראש ובראשונה בישראל ובנכונותה לסיים את הכיבוש.

משתי הנחות יסוד אלה נגזרו שורה של חוויות, נטיות ואמונות נוספות: החוויה של החיים-נגד-הימין והחוויה של החיים-נגד-הכיבוש, הנטייה לראות במתנחלים ובהתנחלויות מקור כל רע והנטייה להתעלם מעמדות פלשתיניות שאינן נובעות מן הכיבוש ואינן תלויות כיבוש, האמונה הכמעט מאגית בכל נסיגה ישראלית ובכל ויתור ישראלי והאמונה המאגית לא פחות בכך שישראל היא החזקה בסכסוך הזה, ישראל היא המעצמה האומניפוטנטית הכובשת. ואולם מעבר לכל אלה חשיבותן של שתי הנחות היסוד של תמונת העולם האוטוצנטרית בעבור ישראלים נאורים והגונים, דורשי טוב ורודפי שלום, היתה בכך שהן העניקו לחייהם סוג מסוים של יציבות וסדר ואופטימיות ותחושה של פשר תבוני.

הן איפשרו לחיים הישראלים כפי שהכרנו אותם לא להתמודד עם הממדים האמיתיים והכוללים של הסכסוך ועם האפשרות המחרידה שהוא בלתי פתיר. הן העניקו לרבים מאתנו את היכולת להתנתק מההיסטוריה שבה אנו לכודים ומהגיאוגרפיה שבה אנו נתונים ומהטרגיות העמוקה של המצב הישראלי. הן איפשרו לנו לשכנע את עצמנו שחיי הסושי והנאסד"ק שלנו על חוף הים הזה אכן ממוקמים בתוך חישוק הבדולח האחרון, האולטימטיווי, של סופיות הסכסוך. של האפשרות לסיים את הסכסוך כאן ועכשיו. כך שהחשיבות ההיסטורית האמיתית של אירועי אוקטובר 2000 היא בכך שהם מוטטו את תמונת העולם האוטוצנטרית הזאת על שתי הנחותיה. זאת מפני שהחלטתה של התנועה הלאומית הפלשתינית להנחית על ישראל מתקפת-אוקטובר אלימה התקבלה מיד אחרי שישראל הציעה לאותה תנועה לסיים את הכיבוש ולהכיר במדינה הפלשתינית ולסגת מ-95% מהשטחים ואף לחלק את ירושלים. וזאת גם מפני שאופייה הדתי-הלאומני, ולעתים אף אטביסטי, של מתקפת הפתע הזאת הוכיח כי התנועה הלאומית הפלשתינית המיוצגת על ידי ערפאת איננה מעוניינת להתפייס עם ישראל (כמו סאדאת) אלא להביס את ישראל (כמו החיזבאללה).

היא איננה מעונינת בחיים לאומיים חופשיים לצד ישראל, אלא בחיים לאומיים-דתיים שיחליפו את ישראל. והיא עדיין לא הפנימה את זכותם של היהודים לריבונות ולהגדרה עצמית בגבולות 1967. היא עדיין לא השלימה עם האפשרות שלצדה של המדינה הפלשתינית העומדת לקום בקרוב תתקיים לאורך זמן מדינה יהודית חופשית, ריבונית ולגיטימית. ואולם מעבר לכך מה שאירועי אוקטובר 2000 הוכיחו הוא שאהוד ברק אולי איננו בן-גוריון אבל הוא בהחלט קופרניקוס ישראלי. מין צירוף מקומי ייחודי של גלילאו וקופרניקוס. שכן מה שאהוד ברק בעצם עשה בחודשים שהוליכו לקראת פרץ האלימות הנוכחי, הוא לערוך להיפותזת השלום הישנה ניסוי קריטי. לקחת את הנחות היסוד של תמונת העולם האוטוצנטרית, ללכת אתן עד הסוף ולהעמידן למבחן אמפירי מכריע. במילים אחרות: לחדול מהסכולסטיקה ומהמטפיסיקה ומהלהג התיאולוגי שבהם היינו שקועים במשך שנים, להציב טלסקופ פשוט נגד שמי הסכסוך האופפים אותנו, לכוון את עדשותיו של הטלסקופ אל לב לבו של הסכסוך ולהוכיח בצורה החד משמעית ביותר שלא הכיבוש של 1967 עומד במרכזו. ושלא אנחנו עומדים במרכזו. ושעל כן פתרון הסכסוך איננו תלוי אך ורק בנו. שהרי אין כל אפיציקלים בשמים שמעלינו. ולא ספירות בדולח. ולמרבה הכאב גם אין למצוא בשמים הללו את החישוק האחרון, האולטימטיווי, של סופיות הסכסוך. שכן כל המושגים והקונצפציות הללו לא היו אלא יצירים נוגעים ללב של דמיוננו. משאלת לב; חלום כוזב; עורבא פרח.

ג

זאת משמעותו האמיתית של שלטון ברק עד כה. זו מהפכת ברק האמיתית. היא לא חברתית ולא אזרחית ולא חילונית. היא מושגית. קופרניקאית. אבל היא חשובה יותר מכל מהפכה אחרת שעליה דובר כאן בעשרות השנים האחרונות. היא
מותחת קו תיחום ברור, קו שבר, בהיסטוריה הישראלית המודרנית. והיא מבדילה בין כל שהתרחש כאן עד אוקטובר 2000 לבין כל שיתרחש כאן מאוקטובר 2000 ואילך. היא שוברת לחלוטין את הכלים של הפוליטיקה הישראלית הישנה ומחייבת ארגון מחדש, מן היסוד, של כל החשיבה המדינית והציבורית בישראל. שכן כעת נשף המסכות מתפזר.

האיפור נמחה, התחפושות נושרות. וכעת כולנו רואים את דמויותיהם האמיתיות של השחקנים. כעת כולנו מתבוננים הישר אל תוך עיניה של אותה מציאות אכזרית שאהוד ברק חשף. שיאסר ערפאת מגלם. המסקנה הראשונה הנגזרת מהמהפכה הקופרניקאית של ברק היא שיכול מאוד להיות שלסכסוך הישראלי-פלשתיני אין פתרון. יכול מאוד להיות שבעתיד הנראה לעין אין ולא יהיה קץ-סכסוך. אין פירוש הדבר שצריך לחדול מלנסות. כל הזמן צריך להמשיך ולנסות. גם אין פירוש הדבר שצריך להסתלק מהנכונות לשלם מחירים גבוהים בעבור השלום. בכל רגע ובכל זמן צריך להיות נכונים לשלם מחירים גבוהים בעבור השלום. ובשום פנים ואופן אין לשקוע בדטרמיניזם. אבל צריך להביא בחשבון כאפשרות סבירה עד סבירה מאוד, שבעתיד הנראה לעין הסכסוך ימשיך לדמם.

ומכיוון שכך, במקביל לשאיפה הקבועה לשלום, יש לפתח אסטרטגיה מדינית חלופית שמטרתה אינה משיחית. שמטרתה אינה סיום הסכסוך אלא ניהול הסכסוך ושיכוך הדרגתי של הסכסוך. שמטרתה צמצום הסיכונים הגלומים בו וצמצום העוולות הנובעים ממנו וצמצום מחיר הדמים שהוא גובה משני הצדדים. המסקנה השניה הנגזרת מהמהפכה הקופרניקאית של ברק היא שעל ישראל לסיים את הכיבוש לא מכיוון שסיום הכיבוש יביא בעקבותיו את קץ-הסכסוך, אלא מכיוון שהוא ישפר את היערכותה של ישראל לקראת המשך הסכסוך. הדברים כבר נאמרו בעבר אך הם ראויים לשוב ולהאמר: ישראל זקוקה לדיאטה טריטוריאלית לא מפני שהיא תקרב אותה אל אחרית הימים, אלא מפני שהיא תעשה אותה שרירית יותר וחסונה יותר וערוכה טוב יותר לקראת האתגרים הקיומיים שעדיין ממתינים לה. כך שהנסיגה הישראלית נותרה הכרחית כשהיתה לפני אוקטובר 2000, הן מטעמים מוסריים והן מטעמים אסטרטגיים. הכיבוש מושחת והכיבוש חסר תוחלת ועל כן הכיבוש חייב להסתיים.

ואולם היום צריך להיות ברור לכל כי סיום הכיבוש כשלעצמו לא יביא בעקבותיו שלום וכי הנסיגה כשלעצמה אינה הפתרון המלא כשלעצמו אלא רק חלק מפתרון חלקי. וכי סיום הכיבוש בנסיגה, אף על פי שהוא הכרחי, צופן בחובו סיכונים אדירים. ועל כן הנסיגה ממרבית שטחי הגדה המערבית ועזה חייבת להיעשות כהלכה, שלא כמו הנסיגה מלבנון. היא חייבת להיות חלק ממהלך כולל אשר יגביר את עוצמתה של ישראל ולא יחליש אותה. המסקנה השלישית הנגזרת מהמהפכה הקופרניקאית של ברק היא שלישראל יש בעיית פרטנר חמורה. הבעיה הזו איננה נובעת אך ורק מאישיותו המסוימת, הבעייתית, של מי שעדיין מתכנן לפסוע אל תוך מסגד אל אקצה כצלאח-א-דין פלשתינאי.
מי שמתיר לטלוויזיה שלו לשדר הטפות מפורשות וגלויות הקוראות לטבוח ביהודים. הבעיה היא הרבה יותר עמוקה. ביסודה, היא נובעת מכך שהצדק הפלשתיני איננו מתיישב עם שלום ישראלי-פלשתיני. הצדק הפלשתיני איננו מתיישב עם קיומה של מדינת ישראל, לא כל שכן מדינה יהודית. ומכיוון שכך, לא החמאס ולא הג'יהאד ולא התנזים אלא הצדק הפלשתיני עצמו הוא שיוצר איום אסטרטגי קבוע ומתמשך הן על הסיכוי לשלום, הן על האפשרות של דו-קיום והן על עצם קיומה של מדינת ישראל.

כך שכדי שלישראל יהיה פרטנר פלשתינאי אמיתי לשלום או אפילו לדו-קיום, על הפרטנר הזה לעבור תהליך קשה כשאול של ויתור על נתחים עצומים ממה שנתפש בעיניו כצדק. כדי שלישראל יהיה פרטנר פלשתינאי אמיתי, על התנועה הלאומית הפלשתינית לעבור תהליך כמעט על אנושי של הבשלה פוליטית והתעלות עצמית. והתהליך הזה טרם החל. הוא טרם החל מכיוון שהישראלים האוטוצנטרים מעולם לא דרשו שיתחיל. אך התהליך הזה חייב לצאת לדרך מיד. מכיוון שבלעדיו לא יהיו לנו חיים כאן. לא ליהודים ולא לפלשתינאים. שהרי כל עוד הפלשתינאים
מתעקשים על מתן פתרון צודק ומלא לעוול ולעיוותים שיצרה הנכבה של 1948, הם מסכנים את כולנו בקירובה של הנכבה הבאה – הנכבה של שנות האלפיים, שעלולה להיות נכבה יהודית או נכבה פלשתינית או נכבה דו-לאומית. אבל
בכל מקרה היא עלולה להיות עוד יותר נוראה מקודמתה.

ועל כן, כדי למנוע אותה, חובה על היהודים לעשות את המקסימום לצמצם את העוול והעיוותים שנגרמו לפלשתינאים על ידי הנכבה הקודמת, אבל חובה לא פחות חשובה על הפלשתינאים להבין שלעולם לא יינתן להם צדק מלא. שלא ייתכן כאן צדק מלא. שכן בארץ ישראל-פלשתין הצדק המלא הוא לא רק אויבו הגדול של השלום. הוא אויבם הגדול של החיים עצמם.

ד

אלה שלוש המסקנות הגדולות. העקרוניות. אבל ברמה המדינית המיידית מה שמתחייב כעת מהמהפכה הקופרניקאית של ברק הוא פשוט מאוד: על ישראל להעמיד את ערפאת במבחן אחד אחרון. לא להחרים אותו אך גם לא להתפתות לו; לא לשחק לידיו אך גם לא לטמון את הראש בחול. אלא להציב לפניו שתי שאלות
פשוטות וברורות:
א) האם התנועה הלאומית הפלשתינית מוכנה להכיר בעם היהודי-הישראלי ובזכויותיו הלגיטימיות בארץ בדיוק כפי שישראל הכירה באוסלו בעם הערבי-הפלשתיני ובזכויות הלגיטימיות שלו.

ב) האם התנועה הלאומית הפלשתינית מוכנה לכך שעם הקמתה של המדינה הפלשתינית (אשר תממש את זכותו של העם הפלשתיני להגדרה עצמית) תכיר מדינה זו בזכותו של העם היהודי-הישראלי להגדיר את עצמו במדינה ריבונית משלו, היא מדינת ישראל. אם ערפאת יענה בחיוב על שתי השאלות הללו, יהיה אפשר לנוע לקראת הרגע
הקריטי והנפיץ של הקמת המדינה הפלשתינית, תוך כדי שיתוף פעולה חלקי בין הצדדים ותוך כדי הסכמה מוגבלת ביניהם. גם במקרה זה ברור יהיה שהחשדנות ההדדית לא תיעלם וכי חילוקי הדעות יוותרו עמוקים וכי הדרך אל איזושהי הבנה סבירה עומדת להיות ארוכה מפותלת ומפרכת. ובכל מקרה כל הבנה שכזו לא תוביל למצב אוטופי של שלום אמת. ואולם לכל הפחות יידעו בני שני העמים כי הוסכם ביניהם על הכרה הדדית אמיתית. וכי הוסכם ביניהם לחלק את הארץ על פי העיקרון המכונן של שתי מדינות לשני עמים: מדינתו של העם הערבי-הפלשתיני
מזה ומדינתו של העם היהודי-הישראלי מזה. לעומת זאת, אם ערפאת לא יענה בחיוב על שתי השאלות הללו, יידעו כל אלה אשר עדיין מנסים להוסיף אפיציקלים אחרונים לתמונת עולמם האבודה, כי ערפאת הוא שחקן בלתי לגיטימי. בדיוק כפי שכל מדינאי דתי-לאומי ישראלי אשר איננו מוכן לחלוקת הארץ ולהקמתה של מדינה פלשתינית לצד ישראל הוא שחקן בלתי לגיטימי. ויידע אז כל רודף שלום כי אין מנוס ממאבק. כי ערפאת כפה עלינו מאבק. וכי כעת יש להיערך למערכה שבמקרה הטוב תהייה מערכה מדינית כבדה. אבל כמעט אין ספק שהיא תהיה גם מערכה כוחנית. ואולם נדע
אז כולנו שהמערכה הזאת אינה על נצרים או יצהר, שאותן יש לפנות בכל מקרה. ונדע כולנו שהמערכה הזאת אף אינה על ירושלים, על הר הבית. אלא היא מערכה על הישראליות עצמה. על תל אביב. על הסושי ועל הנאסד"ק. ועל זכותנו לחיות כאן חיים חופשיים. זכותנו לחיים.