את הסיפור שסיפר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן כשהגיע ביום רביעי לנמל התעופה בן־גוריון הוא סיפר כבר אלף פעמים בעבר. אבל מכיוון שהסיפור חשוב נכון לחזור עליו. ב־1973, חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, ביקר בארץ הסנאטור הצעיר מדלאוור ופגש את ראש הממשלה גולדה מאיר. אחרי שסקרה בפניו את האיומים הנשקפים לישראל וראתה כי הבחור בן ה־29 מחוויר מאימה, היא ניסתה להרגיע אותו. אל תדאג, היא אמרה, לישראל יש נשק סודי. וכשביידן שאל אותה מה הנשק הסודי, היא ענתה לו באנגלית של מילווקי: לנו אין לאן ללכת.
על אף השימוש הנרחב שכבר נעשה באנקדוטה בת חצי המאה – היא מלמדת אותנו כמה וכמה דברים שאנחנו נוטים לשכוח. הנשיא האמריקני שהכיר במדינת ישראל 11 דקות אחרי הקמתה היה דמוקרטי ממיזורי, הארי טרומן. הנשיא שכרת את הברית האסטרטגית עם ישראל היה דמוקרטי מטקסס, לינדון ג'ונסון. בסיס התמיכה האמריקני ההיסטורי בישראל היה בזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית ובאיגודי העובדים ובאישים כמו יוברט האמפרי, וולטר מונדייל וביל קלינטון.
מאז שנות הארבעים התייצבו הדמוקרטים לצד ישראל – כי הם לא היו אנטישמים, הם היו זקוקים לקול היהודי והם חשו קרבה עמוקה אל המפעל הציוני הסוציאל־דמוקרטי. לכן סנאטור שזה עתה נבחר מצא את עצמו אל מול גולדה מאיר ולכן הוא התרגש כל כך מדבריה. הסיפור שסיפר הנשיא האמריקני ברגע שירד מאייר פורס 1 אל אדמתה של הארץ המובטחת מספר את סיפורה של הברית האמיצה בין אמריקה המתקדמת לישראל המתקדמת. ללא הברית הזאת לא היינו כאן היום. אנחנו חבים לה את חיינו.
אבל ג'ו ביידן הוא כנראה האחרון. לא יהיו בעתיד נשיאים דמוקרטים שגולדה מאיר היא הגיבורה שלהם. ספק רב אם יהיו לנו בעתיד נשיאים דמוקרטים (ממוצא אירי) שייקחו את ילדיהם לביקור בדכאו. ההתרגשות האמיתית שגילה הנשיא ה־46 של ארה"ב ביד ושם היא שירת הברבור של עולם שהיה. הרדיקליזציה הפרוגרסיביות בצפון אמריקה והרדיקליזציה הימנית בארץ ישראל גורמות לכך שהבסיס שהונחה עליו הברית בין וושינגטון הדמוקרטית לירושלים הולך ונשחק. אהבת אמת כמו אהבתו של ג'ו ביידן אלינו לא תהיה עוד. היא חלק מנוף רעיוני, ערכי ורגשי שעובר מן העולם.
את ההמחשה הטובה ביותר לשינוי סיפק ביקור שערכה בארץ לפני כמה שנים סגניתו של נשיא ארה"ב. כאשר הסנאטורית העולה מקליפורניה קמלה האריס הגיעה לביקור בירושלים מטעם אייפאק, היא עשתה את מה שפוליטיקאים עושים במאה ה־21: העלתה את רשמיה ואת תמונותיה אל דף הפייסבוק שלה. התגובה היממה אותה: אלפים מבוחריה הצעירים ביקרו אותה וגינו אותה על כך שהעזה לצאת לביקור רשמי במדינה שנחשבת בעיניהם גזענית וקולוניאליסטית.
האריס הייתה מזועזעת. היא אומנם לא בת דורו של ביידן וגם הרקע שלה שונה, אבל היא חיה בסביבה יהודית־ליברלית בסן־פרנסיסקו ומבחינתה ישראל היא עדיין ידידה. היא לא העלתה בדעתה שלרבים מתומכיה דעה כל כך אחרת. הפער העמוק בין הביקור של הסנאטור הצעיר מדלאוור ב־1973 ובין הביקור של הסנאטורית המבטיחה מקליפורניה ב־2017 כמו אומר הכול.
אי אפשר להגזים בחשיבות התופעה. מה שמתרחש היום באוניברסיטאות המובילות של אמריקה הוא הפניית עורף דרמטית ביחס למדינת היהודים. זה מחלחל אל תוך הקונגרס והסנאט ומכוני המחקר והחממות הרעיוניות של השמאל האמריקני. כך שאם ראש הממשלה לפיד הוא בעל חשיבה ארוכת טווח, עליו להציב למערכת הישראלית יעד אסטרטגי חדש. בדיוק באותה נחישות שבה אנחנו נאבקים בגרעין האיראני ובדיוק באותה יצירתיות שבה אנחנו בונים את השלום הישראלי־ערבי עלינו לרכוש מחדש את אהדתה ואת תמיכתה של המפלגה הדמוקרטית האמריקנית.
איך עושים זאת? הפרוגרסיבים הרדיקלים הם חסרי תקנה. אין שום דרך לפלס דרך אל לבבותיהם האטומים ואל תודעתם הקנאית. אבל עם המרכז והמרכז־שמאל של המפלגה הגדולה באמריקה עלינו לפתוח בדיאלוג חדש. מצד אחד עלינו להוכיח שאנחנו חברה חופשית, שערכי העומק שלה עדיין דומים לאלה של ארה"ב. מנגד עלינו להשתמש בעוצמה הטכנולוגית שלנו כדי להמחיש שלא רק אנחנו זקוקים לאמריקה – גם אמריקה זקוקה לנו. גם באמצעות שיח של מוסר וגם באמצעות שיח של אינטרסים אנחנו חייבים לחדש את הברית עם הדמוקרטים, ולטפח כבר עכשיו את הביידן של 2050.