הסכנה לא חלפה. למדינת ישראל עדיין נשקף איום פנימי חסר תקדים

הנאום הדרמטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום שני היה רע. ראש הממשלה של אומה הנקרעת לשניים אינו אמור לתאר את עצמו כאם האמיתית והאוהבת ממשפט שלמה. כך למעשה הגדיר את המחאה ואת האופוזיציה כאם המזויפת וחסרת הלב שאינה נאמנה למדינה.

ראש הממשלה גם אינו אמור להסית את תומכיו בדברים על אזרחים סוג ב'. בדברים מעין אלה הוא ממשיך את השיסוי גם ברגע הקורא לאיחוי והרגעה. בשל סיבות לא ברורות נתניהו אינו מצליח השנה להרגיש, לחשוב ולדבר כמנהיג העם. גם ברגע החמור ביותר של המשבר הפנימי החמור יותר שידענו אי פעם הוא נוהג כמנהיג של חצי עם.

המעשה הדרמטי של נתניהו ביום שני היה נכון. במשך חמישה חודשים הוא עשה כל טעות אפשרית, ופעם אחר פעם אחר פעם הקוסם שלף מכובעו שפנים מתים. הוא הקים את הממשלה הלא נכונה באופן לא נכון, ואף הגדיר לה תוכנית עבודה לא נכונה. הוא הניח לשר המשפטים יריב לוין להשיק את המהפכה המשטרית, אשר כמעט ביקעה את הספינה הישראלית. הוא לא שעה לאזהרות ולא הקשיב למחאות, והמשיך להוביל אותנו לעבר אסון.

באופן בלתי נתפס הוא עשה את הטעות המכרעת של פיטורי שר הביטחון יואב גלנט בשיאו של משבר ביטחוני. אבל אז, כשהרחובות בערו והגענו ממש עד הסף, הוא עצר על פי תהום בחריקת בלמים. על כך מגיעה לו מילה טובה. הוויתור, הנסיגה וההשהיה של נתניהו ב־27 במרץ 2023 כמוהם כהחלטה של מנחם בגין ב־22 ביוני 1948 לא להשיב אש.

אבל הסכנה לא חלפה. למדינת ישראל נשקף עדיין איום פנימי חסר תקדים, אשר עלול להפוך לאיום קיומי. ביום שאחרי הסערה, התחושה בימין היא שמרד צבאי שקט הכריע ממשלה נבחרת וגרם לה להתכחש לרצון הבוחר. קול אינו שווה לקול ואזרח אינו שווה לאזרח, והדיפ־סטייט של ישראל הוותיקה עדיין שולט במדינה.

ביום שאחרי הסערה, התחושה במרכז־שמאל היא שהימין יצא מדעתו. החרדים רוצים מדינת הלכה עכשיו, הלאומנים רוצים ממלכת יהודה מחר, והאנטי־ליברלים רוצים להפוך את ישראל להונגריה־טורקיה. כך, משני עבר המתרס אין אפילו התחלה של רוח חדשה. כל אחד מהמחנות עוין את המחנה האחר, חושד במחנה האחר ורואה במחנה האחר את האשם בכך שישראל כמעט התנפצה.

ישראל עדיין עלולה להתנפץ. מכיוון שהיה עטוף בנאום רע, המעשה הטוב של נתניהו לא השכין שלום. מכיוון שהוא אפוף בחשדנות הדדית, תהליך ההידברות בבית הנשיא אינו תהליך פיוס. מה שאנו רואים לנגד עינינו הוא לא הסדר קבע ולא הסדר ביניים, אלא שביתת נשק רעועה, חמוצה ומרה. אף שהנפץ לא הופעל הפעם, מטען הצד שהונח לצד הדרך עודנו כאן.

את מטען הצד חייבים לפרק. אחרי שראינו עד כמה עמוק הבולען האפל שנפער בלב החיים הישראלים, אי אפשר להעמיד פנים שאין בולען. אחרי ששמענו את שאגות הכאב של מיליוני ישראלים, אי אפשר להתעלם עוד מהפצע המדמם שהכאב נובע ממנו.

יותר מדי זמן הנחנו ליציבות האסטרטגית ולשגשוג הכלכלי לטייח את העובדה שבעידן נתניהו ישראל הלכה והתפצלה. יותר מדי זמן הנחנו לסיפור ההצלחה של כיפת ברזל, ההייטק והקניונים המלאים להסתיר מאיתנו שאיבדנו את הסיפור הלאומי המשותף. לחרדים ולערבים אפשרנו לחיות באוטונומיות נבדלות, להנהגה הלאומית הרשנו לנהוג בהפקרות. בנינו לעצמנו גוף־גוליית, אך הפקרנו את הנשמה. לא הגדרנו, לא עיצבנו ולא מימשנו את הציונות של המאה ה־21.

עכשיו אין ברירה: חייבים להתמודד עם בעיות העומק. חייבים לשאול את שאלות הזהות. אין מנוס מחידושה של האמנה החברתית, אבל גם אין מנוס מהתמודדות עם המציאות האכזרית שגילינו בחודשים האחרונים.

כעת, אחרי סערת החורף ולפני סערת הקיץ, עלינו לראות את החברה הישראלית כמות שהיא – קרועה, פצועה ושותתת דם. עלינו להבין את הכאבים ולכבד את הערכים של כל שבט. מתוך ידיעה שאנחנו שונים, עלינו לחפש את המכנה המשותף ולהגדיר את מה שכולנו מאמינים בו. עלינו להסכים על האופן שבו נקבל החלטות בדבר מחלוקות.

אם אפשר להגיע לחקיקתה של חוקה – נפלא. אבל אם לא, עלינו לחתור כבר כעת לניסוחה של האמנה הישראלית. בארץ ישראל קם העם היהודי, ובארץ ישראל העם היהודי חייב להגדיר את עצמו כיום מחדש.