ב-2000, כאשר ועידת קמפ דיוויד השנייה הובילה לאינתיפאדה השנייה, השלום נפצע קשה. ב-2008, כאשר מחמוד עבאס ואהוד אולמרט לא הצליחו לחתום על הסכם קבע, השלום נפצע אנושות. אבל ב-2014, כאשר יוזמת השלום השאפתנית של ג'ון קרי קרסה, השלום הישן מת באופן סופי; התנפצה התקווה להסכם שלום חתום בטווח הקרוב; התפוגגה האמונה בפיסת הנייר הנכונה שתביא לסיום מיידי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מה שכולנו היינו אמורים להבין כבר בשנה הראשונה של המילניום השלישי, רובנו מבינים עשור וחצי מאוחר יותר. בין אם מפני שהשלום הישן מעולם לא היה שם ובין אם מפני שהנסיבות (התנחלויות, חמאס, כאוס ערבי) מסמסו אותו – השלום הישן לא יקום ולא יהיה. לא כעת, לא בזמננו, לא באופן שאותו דמיינו ועליו חלמנו במשך עשרות שנים.
השאלה מי אשם במותו של השלום הישן היא שאלה ילדותית. ברור לחלוטין שראש ממשלת ישראל אשם: בנימין נתניהו הוא איש ירושלים ולא עולה בדעתו להתפשר על ירושלים; ברור לחלוטין שנשיא הרשות הפלסטינית אשם: מחמוד עבאס הוא איש צפת, ולמרות ההתבטאויות שלו על כך שהוא אישית לא יחזור לצפת, ספק רב אם כמנהיג העם הפלסטיני יוותר רשמית על זכותם של פליטים לחזור לצפת; ברור לחלוטין ששר החוץ האמריקאי אשם: ג'ון קרי הוא אדם הגון ותמים שהשלה את עצמו שיוכל להפיק מנתניהו ועבאס עסקה דמיונית של ירושלים-תמורת-צפת.
אבל האמת היא שלמנהיג הלאומי הישראלי ולמנהיג הלאומי הפלסטיני יש לא מעט מן המשותף: שניהם דבקים באמונות היסוד של התנועות הלאומיות שלהם, אבל שניהם עוטפים את אמונתם בחליפה דיפלומטית פרגמטית לכאורה; שניהם סולדים מאלימות; ושניהם מבינים שהאלימות אינה מקדמת אותם אל היעד האידיאולוגי, אבל שניהם לא מתכוונים באמת לשירי השלום שאותם הם שרים באוזני האמריקאים.
אבל הבעיה איננה מתחילה ואיננה נגמרת בנתניהו ועבאס. הטעות איננה אך ורק הטעות של ג'ון קרי. ב-20 השנה האחרונות, הטובים שבישראלים, הטובים שבפלסטינים והטובים שבאמריקאים, ניסו לממש את השלום הישן. שלושה נשיאים אמריקאים (ביל קלינטון-ג'ורג' בוש-ברק אובמה), שישה שרי חוץ אמריקאים (וורן כריסטופר-מדלין אולברייט-קולין פאוול-קונדוליזה רייס-הילרי קלינטון-ג'ון קרי), שורה של אנשי שלום ישראלים (יצחק רבין-שמעון פרס-אהוד ברק-אהוד אולמרט-ציפי לבני-יוסי ביילין) ושורה של פלסטינים מובילים (אבו מאזן-אבו עלא-סאיב עריקאת-נביל שעת-יאסר עבד רבו) ניסו שוב ושוב ושוב – וכשלו.
אחרי שלוש-ארבע פעמים שבהן התנגשנו בקיר, אולי הגיע הזמן להבין שיש שם קיר. אחרי שהתזה בדבר ההיתכנות של הסכם-קבע-עכשיו נוסתה באופן כמעט מדעי, אולי הגיע הזמן להודות בכך שהיא הופרכה. השלום הישן היה משאלת לב ראויה, נשגבת ונוגעת ללב – אבל הוא היה אשליה. למרבה הכאב והצער, גווייתה של האשליה מונחת לפנינו. אחרי אוסלו ואחרי קמפ דיוויד ואחרי אנאפוליס ואחרי יוזמת קרי, אין לה עוד תקומה.
האם המסקנה היא שעלינו לוותר על השלום? האם לאור הכישלון המהדהד עלינו להשלים עם המשך הכיבוש והמשך הבנייה בהתנחלויות והמשך הסטטוס קוו? בשום פנים ואופן לא.
הקהילה הבינלאומית טעתה בכך שקידמה רעיון מדיני שהיה מנותק מהמציאות, אך היא צדקה לחלוטין בהבנה שהיום השביעי של מלחמת ששת הימים יצר מצב היסטורי בלתי נסבל – מוסרית, מדינית ודמוגרפית; תנועת השלום טעתה באופן שבו ניסתה להגיע אל השלום – אך היא צדקה לחלוטין בכל הנוגע למארת הכיבוש, לאסון ההתנחלויות ולחיוניות פתרון שתי המדינות. כך שאת הרגע שבו השלום הישן מת על הקהילה הבינלאומית ועל תנועת השלום לנצל כדי לעשות חשבון נפש עמוק, כדי להתחיל תהליך חשיבה יצירתי וכדי להניב רעיון שלום חדש. שלום שאיננו שמימי אלא מציאותי. שלום שאיננו מיידי אלא הדרגתי. שלום שאיננו רשמי וסופי אלא מעשי ותהליכי.
היעד של השלום-החדש לא יהיה שונה מהיעד של השלום-הישן: פתרון של שתי מדינות. אבל השלום החדש לא ינסה לנסח את המסמך המיתולוגי הנכסף המסיים את הסכסוך באופן הצהרתי, אלא ייצור את התנאים שיאפשרו בפועל את סיום הכיבוש ואת היווצרות המצב של שתי המדינות; השלום החדש לא יבטיח מזרח תיכון אוטופי, אלא יתמודד עם המזרח התיכון הברוטלי כמות שהוא – וינסה להפיק מתוכו את המרב; השלום החדש לא יהיה משיחי אלא מפוכח וצמוד קרקע. הוא יחייב גם את הישראלים, גם את הפלסטינים, גם את הערבים וגם את האמריקאים והאירופים לפעול בדרך אחרת לחלוטין כדי להגיע אליו.
הישראלים תחילה. על הישראלים יהיה להתחיל בכך שיקפיאו את הבנייה בכל ההתנחלויות שמעבר לקו ההפרדה. מיד אחר כך יהיה עליהם ליזום נסיגות מוגדרות ומצומצמות משטחים שונים בגדה המערבית. על הפלסטינים יהיה להתחייב לכך שכל אזור שיפונה מישראלים יהפוך לאזור של פיתוח אינטנסיבי בו ייבנו ערים דוגמת העיר רוואבי.
על הסעודים ונסיכויות המפרץ יהיה לממן את מפעלי הפיתוח, שיהפכו את פלסטין-שבדרך לפלסטין משגשגת, ועל המצרים והירדנים יהיה לתת לתהליך את המעטפת המדינית-ביטחונית הנדרשת. ארצות הברית תהיה היוזמת והמפיקה של השלום החדש, בעוד שאירופה תתרום את חלקה בכך שתעניק לישראל הנסוגה מקום של ממש במרחב האירופי.
בשעה שהישראלים יקדמו את התהליך מציל-האומה של סיום הכיבוש והפלסטינים יקדמו את התהליך בונה-האומה של יצירת מדינה, הערבים המתונים והטורקים יחברו אליהם בקידומם של מפעלים כלכליים אזוריים בעלי חשיבות גיאו-אסטרטגית. צינורות גז, מתקני התפלת מים, רשתות אינטרנט ואזורי סחר חופשי, יטוו את המארג של מציאות השלום החדשה. תלות הדדית, שיתוף פעולה מול קיצוניים ואינטרסים כלכליים משותפים יהיו התחליף הממשי של השלום החדש למסמכים חלולים, להצהרות נבובות ולפולחנים דיפלומטיים עקרים.
בניגוד לשלום הישן, שבמרכזו עמדו טקסי חתימה על מדשאת הבית הלבן, השלום החדש יהיה מבוסס על הנהגה נבונה ושקטה של וושינגטון. האמריקאים הם אלה שינצחו על התהליכים החד צדדיים המתואמים בישראל-פלסטין, ועל התהליך האזורי הגדול יותר שבו הם ישולבו. הם אלה שישיקו דינמיקה דו-מדינתית שתוביל למצב דו-מדינתי, אשר כעבור זמן רב יהיה לשלום דו-מדינתי. המזרח התיכון לא יהפוך באחת לאיחוד אירופי, אך אל מול חוסר היציבות המאפיינת אותו כיום, תוצב מסגרת אזורית ערבית-ישראלית ויקודם דו-קיום פלסטיני-ישראלי, שכעבור עשור או שניים אולי יוכלו להניב שלום כולל וחתום.
השלום החדש טוב לישראל. רוב הישראלים מבינים שהדרך היחידה היא הדרך של שתי המדינות. אבל רוב הישראלים משותקים פוליטית בשל הכישלונות הקודמים ליישם את פתרון שתי המדינות ובשל הפראות האזורית. בו בזמן, חולשתה של הרפובליקה הישראלית לא מאפשרת לה להתמודד במכה אחת עם אתגר ההתנחלויות. בשל סיבות אסטרטגיות, פוליטיות ונפשיות – הישראלים זקוקים לזמן. הם זקוקים לגישה הדרגתית וזהירה שתצמצם את הכיבוש, מבלי לעשות מעשים חדים מדי או לקחת סיכונים בלתי סבירים. עליהם לדעת בוודאות שאם תיעשנה טעויות אפשר יהיה לתקן אותן וכי הקיום הלאומי לא יעורער ולא יקועקע בשל נסיגה שאין ממנה חזרה.
האזרחים המאוימים של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון התייאשו מהשלום הישן כיוון שהוא ביקש מהם להאמין במחמוד עבאס, להתעלם מחמאס ולהאמין שסוריה היא הולנד. אבל אם השלום החדש יציע להם דרך של צעד-אחר-צעד, שאיננה מתעלמת מההיסטוריה של הסכסוך ומהאכזריות של המזרח התיכון, יש סיכוי טוב שהם יאמצו אותו. תוך כדי כך הם אף יוכלו לבצע את הרפורמה המשטרית הנדרשת כדי להוציא אל הפועל את חלוקת הארץ, מבלי להיקלע למלחמת אזרחים או למצב של שיתוק מדינתי המבוסס בדם.
השלום החדש טוב לפלסטינים. חוסר היכולת של מחמוד עבאס להכיר בישראל כמדינה יהודית הוא ראיה נוספת לכך שלתנועה הלאומית הפלסטינית יש קושי עמוק – ומובן – להגיע לפיוס היסטורי עם התנועה הלאומית היהודית. בעוד שישראל הכירה בעם הפלסטיני, בזכויותיו הלגיטימיות ובצורך לכונן עבורו מדינת לאום משלו – רבים מהפלסטינים עדיין מתקשים לקבל את הלגיטימיות של העם היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית. הרתיעה האידיאולוגית הזאת – שגורמת לישראלים להיות חשדנים וקפוצים – הייתה אחד המכשולים הגדולים בדרכו של השלום הישן.
אבל בעשור האחרון התרחשו בגדה המערבית שינויים גדולים ומבטיחים. הופיעו כוחות פלסטיניים חיובים ומשמעותיים המבקשים להתקדם, להגיע לחירות ושגשוג תוך דו-קיום ולבנות מדינה פלסטינית ראויה ודמוקרטית. סלאם פיאד מזה והעיר רוואבי מזה, הם הביטויים המובהקים ביותר של השינוי.
הפיאדיזם והרוואביזם לא יכולים עדיין להתמודד עם בעיית ירושלים, בעיית הפליטים ועם האתגר של סיום הסכסוך – אבל הם יכולים לצמוח ולהצמיח בתוך החממה המגנה של השלום החדש. אם בכל נקודת זמן מצבם של הפלסטינים ישתפר, אם בכל שנה ושנה הנפח הגיאוגרפי-פוליטי-כלכלי של פלסטין יגדל – טובים הסיכויים שיעלה על הבימה דור חדש של פלסטינים מודרניים וגלובאליים אשר בסופו של דבר יהיה מסוגל להתגבר על משקעי העבר ולבחור בעתיד של שלום.
השלום החדש טוב לערבים. לכאוס הערבי היו שתי תוצאות סותרות: מצד אחד אין כיום אף מנהיג ערבי מתון שיש לו די לגיטימיות כדי לחתום על הסכם שלום חדש ורשמי עם ישראל; מצד שני הצורך של רוב המנהיגים הערבים המתונים בברית אסטרטגית עם ישראל התעצם מאוד. החשש מפני איראן, החשש מפני האחים המוסלמים והחשש מפני שקיעה אמריקאית גורמים לכך שמצרים, ירדן, סעודיה ומרבית נסיכויות המפרץ קרובות כיום לישראל יותר משהיו אי פעם.
בשל היעדר הלגיטימיות אי אפשר לממש את הקרבה הזאת בהסכמים חגיגיים המניבים פרסי נובל. אבל אפשר גם אפשר לממש אותה ביצירתה של ברית אמת בין המדינה היהודית לבין מדינות הלאום הערביות הסוניות המתונות. את הברית הזאת אי אפשר יהיה לקיים ללא התקדמות הדרגתית לעבר סיום הכיבוש, שאותה הסונים האמידים יממנו ובה הסונים העמידים יתמכו. השלום החדש הוא המסגרת הרעיונית היחידה שתאפשר לציר הסוני-יהודי לייצב את המזרח התיכון ולקדם אותו אל עבר עתיד סביר.
השלום החדש טוב לאמריקה. ב-20 השנה האחרונות ארצות הברית עשתה כל טעות אפשרית במזרח התיכון. היא ניסתה לכפות על האזור שלום סקנדינבי וניסתה לכפות עליו דמוקרטיה ג'פרסונית – ונכשלה. היא ניסתה דיפלומטיה וניסתה מלחמה – והעלתה חרס בידה. גם ממשלים דמוקרטיים וגם ממשלים רפובליקאיים לא קראו את המפה ולא הבינו את המציאות, וטעו וטעו וטעו. כתוצאה מכך אמריקאים רבים שעייפו מהמזרח התיכון מבקשים להימלט ממנו.
אבל כפי שהפיגוע במגדלי התאומים מוכיח וכפי שהאירועים הנוכחיים בעיראק מוכיחים – המזרח התיכון נוטה לרדוף אחרי כל מי שמנסה לנוס מפניו. על כן ארצות הברית זקוקה לאסטרטגיה חדשה שתתמודד עם האזור האלים והקשה הזה כמות שהוא. זמן החלום חלף. הנסיגה המוחלטת איננה אפשרית. הדרך היחידה עבור אמריקה היא לקדם את הברית היהודית-סונית הגדולה, אשר תהיה מבוססת על אינטרסים כלכליים משותפים, על שיתוף פעולה אסטרטגי ועל עבודה משותפת לסיום הכיבוש. אם ארצות הברית תנצח על התהליכים החד צדדיים המתואמים בין ישראל לפלסטינים ותשלבם בהקשר אזורי רחב, היא זאת שתניח את יסודותיו האיתנים של השלום החדש שלו היא כל כך זקוקה.
לפני 44 שנה, ארצות הברית עשתה זאת. הנרי קיסינג'ר תיווך בין ירדן לישראל והצליח לגבש שלום דה פקטו שעמד יפה במשך כ-24 שנה – עד שהשלום הרשמי נחתם. המודל הישראלי-ירדני של 1994-1970 יכול בהחלט לשמש מופת לשלום החדש של המאה ה-21. ללא הסכמי שלום חתומים, ללא טקסים וללא שגרירויות – ישראל וירדן ניהלו במשך כרבע מאה מערכת יחסים אינטימית שאפשרה להן לסייע זו לזו ולעתים אף להציל זו את זו ולקיים את השקט. אם אמריקה תחזור ותאמץ יצירתיות מפוכחת כמו זאת של קיסינג'ר, היא תוכל לגרום לישראלים מעשיים, לערבים מתונים ולפלסטינים פרגמטיים לבנות מערכת יחסים דומה, שתשנה בהדרגה את פניו של המזרח התיכון הנורא שמולו אנחנו עומדים היום.
קשה להחליף פרדיגמות. קשה במיוחד להחליף פרדיגמות מקודשות. כיוון שהן מוכרות ומרגיעות ומסדירות מציאות, הן מעניקות לנו תחושה של ביטחון ואשליה של תקווה. אבל הפרדיגמה הכושלת של השלום הישן הוליכה אותנו שולל במשך שנות דור. במקום לקרב אותנו אל השלום, היא שיחקה לידיהם של אויבי השלום; במקום לחלק את הארץ היא אפשרה למלא את הארץ בהתנחלויות ובמתנחלים.
כך שכעת, כשברור לחלוטין שהשלום הישן מת, צריך להחליף דיסקט ולהחליף כיוון ולהחליף פרדיגמה. חובה עלינו לחשוב באופן שונה על השלום ולנהוג באופן שונה ביחס לשלום. אם לא נעשה זאת מיד, תחול כאן מפולת ישראלית-פלסטינית, אשר את תחילתה אנחנו כבר רואים לנגד עינינו.
הסכסוך בן 100 השנה עלול לצאת משליטה אך ורק מפני שלא היינו די נבונים וסירבנו להתמודד באומץ לב ויצירתיות עם מציאות קשה. אבל אם נצליח להגדיר, לגבש ולקדם את השלום החדש – יש תקווה. לא תקווה שמימית ולא תקווה משיחית, אך בכל זאת תקווה.
ארי שביט הוא חבר מערכת "הארץ" ומחבר הספר "My Promised Land"