את עידן נתניהו אפיינו שלוש תופעות שונות: ביבי, ביביזם, ביביזיס.
ביבי? אנחנו יודעים. אחד המדינאים המחוננים ביותר שקמו לעם היהודי בדור האחרון, ואחד המנהיגים היהירים ביותר שאי פעם היו לנו. במשך שנים הוא העניק לישראל יציבות אסטרטגית, כלכלית ופוליטית ובירך אותנו בעשור של צמיחה ושגשוג. אבל בנקודת זמן מסוימת היוהרה גברה על הכישרון, והוא התחיל לעשות במדינה כבתוך שלו, ולהתייחס אל אזרחי ישראל כאל המגן האנושי שלו, ושיסע את החברה והחליש את המדינה ושחק את הממלכתיות, והביא אותנו למבוי סתום פוליטי ולמשבר ערכי עמוק. לכן הרוב הישראלי מאס בו וסיים את תקופת שלטונו.
ביביזם? מעט מורכב יותר. תפיסת עולם לא מוגדרת לחלוטין שהתגבשה סביב אישיותו העוצמתית של בנימין נתניהו. ושמבוססת על ההנחה שבישראל יש דיפ־סטייט של האליטות הישנות המנצלות את כוחן בתקשורת, במשפט ובשירות המדינה כדי לכפות את רצונן על רוב העם. ושגורסת שמכיוון שאצל הדיפ־סטייט המטרה מקדשת את האמצעים, גם אצל הנלחמים בדיפ־סטייט המטרה צריכה לקדש את האמצעים. ולכן יש צורך להחליש באופן דרמטי את התקשורת ולעקר את מערכת המשפט ולגמד את הפקידות הבכירה. כי במלחמה כמו במלחמה. העידן הוא עידן מהפכני. ובעת מהפכה אין לובשים כפפות צחורות ואין שומרים על נימוסי שולחן ואין מגוננים על כלי בדולח. על כן קדימה, אל הבריקדות. עד שתוחרב הבסטיליה של המשטר הישראלי הישן לא יהיה כאן רגע אחד של שקט.
ביביזיס? את המושג הזה טבעתי בעמוד הזה לפני שנה וחצי. הביביזיס שונה מהביביזם בכך שהוא מאפיין גם את תומכי נתניהו וגם את מתנגדיו. הביביזיס הוא חיידק טורף שתקף את מערכת העצבים המרכזית של ישראל. "הוא מטמטם לנו את המוח ומדומם את הלב. מסמא את עינינו, אוטם את אוזנינו ומשבש את דעתנו. גורם לכך שאנחנו לא רואים, לא שומעים ולא מרגישים באופן צלול. אנחנו לא חושבים עוד באופן ענייני. אנחנו לא קולטים את המתרחש סביבנו. אנחנו לא מבינים את הקורה בתוכנו. אנחנו לא זוכרים מי אנחנו. כל שאנחנו עסוקים בו הוא הערצת נתניהו או תיעוב נתניהו. פולחן נתניהו או רדיפת נתניהו. מחול השדים הבלתי פוסק של ביבי כן, ביבי לא, ביבי לא, ביבי כן. רק ביבי ורק לא ביבי וחוזר חלילה. עד לטמטום מוחלט".
ממשלת בנט־לפיד אמורה לשחרר את ישראל מביבי, מהביביזם ומהביביזיבס. הייעוד שלה הוא לפתוח כאן דף חדש של אחדות ושל ממלכתיות. להחזיר אותנו מהמלוכנות אל הדמוקרטיה.
אבל אחדים מבכירי הקואליציה הבלתי אפשרית ממאנים להבין את עובדת היסוד הזאת. יום ולילה הם עסוקים בניסיון לרקוח חוקים אנטי־דמוקרטיים בעליל אשר נועדו לחסום את דרכו של ראש האופוזיציה אל השלטון ואולי אף לסלקו מהזירה הפוליטית. בשום מדינה נאורה בעולם שלטון נבחר לא מתחיל את דרכו בכך שהוא מנסה להשליך מהפרלמנט את מתנגדיו. בכל תולדותיה, מעולם לא הייתה בישראל ממשלה שהמעשה השלטוני הראשון שלה היה לנסות לגרש מהכנסת את בכיר יריביה. אין ספק מה הייתה התקשורת הישראלית אומרת על ראש הממשלה לשעבר נתניהו אם היה יוזם בזמנו חקיקה שמנסה לנטרל את יאיר לפיד, נפתלי בנט, בני גנץ, גדעון סער, אביגדור ליברמן, מרב מיכאלי או ניצן הורביץ. היא הייתה אומרת שהוא ארדואן. שהוא פוטין. שהוא דיקטטור הנוטה לפשיזם.
מה שהיוזמים של חוקי הפסילה מנסים לעשות ברור מאוד: למחוק את ביבי. אבל מה שהם לא מבינים הוא שהניסיון הבלתי־לגיטימי שלהם למחוק את ביבי מעצים מאוד את הביביזם – ומוכיח את צדקתו. ומה שהם לא מבינים הוא שהניסיון הנואל שלהם למחוק את ביבי מנציח את הביביזיס. הוא מבטיח שהמלחמה בין ישראל של רק ביבי לישראל של רק לא ביבי תימשך זמן רב. אם החקיקה הנוראה תעבור, ביבי אולי יצא לגלות בקיסריה, אבל הביביזם יהיה לדת המדינה והביביזיס למכת מדינה. במקום שממשלת השינוי תהיה לממשלת אחדות וריפוי היא תהיה ממשלה שמנציחה ומעצימה את מלחמת השבטים והופכת אותה לתבערה גדולה.
נפתלי בנט אינו ביבי, אינו ביביסט ואינו נגוע בביביזיס. לכן זו חובתו של ראש הממשלה המכהן לעצור את טירוף המערכות וטירוף המושגים המשתלט על הקואליציה שלו. מעשה המנהיגות האמיץ הראשון שלו חייב להיות עצירה של החקיקה האישית והאנטי־דמוקרטית בכנסת. אם לא יעשה זאת הוא יזהם את ממשלתו החדשה. אם יאזור אומץ ויעשה זאת – יקנה את עולמו.