מי שמבקש להוציא מישראל את הדיבוק שאחז בה, חייב להחליף את עידן הכלים השבורים בעידן התחדשות הכלים
אנחנו בעידן הכלים השבורים. בתוך פרק זמן קצר אנחנו מנפצים את הכלים של הממלכתיות הישראלית והריבונות היהודית. אלה עולים על בית המשפט ואלה עולים על בית המחוקקים – וכולם עולים על צה"ל. אלה שורפים את האמנה החברתית, ואלה קורעים את הערבות ההדדית – וכולם מעדיפים את השבט על העם. אלה מתמסרים לקנאות, ואלה נסחפים לקיצוניות – וכולם נפרדים מהבגרות ומהאחריות. חגיגה בסנוקר, הילולה בבית המרזח. לית דין, לית דיין ולית נורמה.
בישראל 2023 מתרחש נשף מקאברי שרוקדים בו כל השדים שיצאו מכל הבקבוקים שאנחנו מנפצים. אין פרה קדושה אחת שאיננו שוחטים. אין ערך מכונן אחד שאנחנו לא מרסקים. אין אתר מקודש אחד של הישראליות שאיננו מחללים.
איך זה קרה? מדוע אומה מפוארת, שהישגיה עוצרים נשימה, החליטה לקיים טקס מוזר של חרקירי לאומי? מה גרם לאחד העמים המוכשרים בעולם לקרוע את עצמו לגזרים? איך הפכה הרפובליקה הישראלית האיתנה לישות שסועה שאינה מתפקדת?
המערכה הראשונה של הטרגדיה התנהלה בדממה. בנימין נתניהו טוען בצדק ששנות שלטונו הארוכות העניקו לישראל משולש ברזל: עוצמה כלכלית, עוצמה ביטחונית ועוצמה מדינית. אבל מתחת למשולש העוצמות התהווה כאן בעשורים האחרונים משולש של חולשות – המדינה נחלשה, החברה התפלגה והאתוס המשותף התפורר. בגלל שהזוהר של ההצלחה הכלכלית המדהימה והשקט הביטחוני היחסי היה עז כל כך, לא הבחנו במתרחש. לא ראינו שמתחת לקומה של תענוגות ומנעמים מבעבע מרתף של פצעים כואבים.
המערכה השנייה של הטרגדיה הייתה משפט נתניהו. הפליליזציה של הפוליטיקה היא עניין מסוכן. אין זה מקרי שבעולם המערבי היו מעט מאוד מקרים שבהם ראש מדינה מכהן הועמד לדין. מדוע? מכיוון שהכפפה כוחנית של המנהיג הנבחר ברשות המבצעת לשיקול דעתה של הרשות השופטת היא עניין רדיואקטיבי.
בישראל לא הייתה מודעות לרדיואקטיביות הזאת. החקירות נגד ראש הממשלה נפתחו באופן בלתי חוקי, והתנהלו באופן שערורייתי. חלק מכתבי האישום נגדו היו בעייתיים ומוזרים. האנשים המופקדים בארץ על אכיפת החוק לא ניגשו בחיל ורעדה אל התיק הפלילי הרגיש ביותר שהיה כאן מאז קום המדינה. כתוצאה מכך, המחלוקת הרעיונית הטבעית הפכה לקו שבר זהותי. חצי עם השתכנע שראש הממשלה הוא עבריין שמשתמש בכוחו הפוליטי כדי להימלט מאימת הדין ולהרוס את מערכת המשפט. חצי עם אחר חש שהוא עומד בפני פוטש משפטי הרומס את הדמוקרטיה ומבטל את הכרעת הרוב. שני סיפורים שבטיים מתנגשים הפכו את השסע הרדום במרתף לשסע פעיל ומדמם.
המערכה השלישית הייתה המהפכה המשפטית של יריב לוין. בישראל הליברלית היא נתפסה – ובצדק – כמתקפה כוללת על ערכיה ועל אורחות חייה, כניסיון בוטה של הרשות המבצעת להשתמש בשליטה שלה ברשות המחוקקת כדי להשתלט גם על הרשות השופטת. שר המשפטים יזם מהלך קיצוני, מופקר ואווילי. הוא ניפץ את הרעיון של כללי משחק מוסכמים. הוא הפר את האיזון בין הצורך לקיים את הכרעת הרוב ובין החובה לכבד את המיעוט. הוא הציע לישראל לשנות את זהותה בין לילה. בכך לא הותיר ברירה לליברלים אלא לצאת למלחמת דת נגדו, להוכיח שגם להם יש ערכים מקודשים שלא יבגדו בהם, שגם להם יש בתי מקדש שלא יטמאו. ייהרגו ולא יעברו. ייקוב הדין את המדינה.
מי שמבקש להוציא מישראל את הדיבוק שאחז בה חייב להריץ לאחור את סרט האימה שכולנו נוטלים בו חלק. המעשה הראשון הוא עצירת המהפכה המשפטית של לוין. אפשר ונכון לדבר על רפורמה מתונה בהסכמה רחבה, אבל את המהפכה יש לגנוז מיד.
המעשה השני הוא סיום משפט נתניהו. אם בדרך של עסקת טיעון ואם בדרך של חנינה, יש לעצור את התהליך הפלילי הארור – והמזוהם – שהביא אותנו עד הלום.
אז, אחרי שנירגע, צריך להתחיל לטפל באופן רציני בפצעי העומק, לשקם ולהעצים את המדינה, לאחד ולרפא את החברה – ולחבר סיפור משמעות ישראלי משותף. את עידן הכלים השבורים חייבים להחליף בעידן התחדשות הכלים.